פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היה סוף: היקום המורחב של מארוול סיפק לנו את הסיום שאנחנו ראויים לו

      המשימה הבלתי אפשרית של סיכום 22 סרטים, 11 שנים ועשרות דמויות הגיעה לרגע האמת שלה עם "הנוקמים: סוף המשחק". במשך שלוש שעות זרקה עלינו מארוול תועפות של נוסטלגיה, אקשן, הומור, דרמה וטרגדיה בסיום ראוי ומוצלח לסדרת סרטים היסטורית, שהגיעה לשיאה דווקא בסרט הקודם

      היה סוף: היקום המורחב של מארוול סיפק לנו את הסיום שאנחנו ראויים לו
      פורום פילם
      דירוג כוכבים לסרטים -4 כוכבים (עיבוד תמונה)

      כל הסופים קשים. הקלישאה מתייחסת להתחלות, אבל במונחים של מותגי תרבות מתמשכים - זה החלק האחרון שתמיד מסובך יותר. אחרי הכל, כמה סדרות סרטים גדולות הסתיימו בכותר הטוב ביותר שלהן? כמה סדרות מצוינות ידעו להביא אותנו אל קו הסיום עם דמעות אושר ותחושה שבאנו על סיפוקנו? סרטים שלא יודעים להתחיל פשוט נמוגים, נשכחים, נעלמים. הם משוחררים מעול הסיום. אלו שרתמו אותנו אל המסע, רכשו את אמוננו והביאו אותנו אל סיפה של הארץ המובטחת הם ששוברים את הלב בדרך כלל.

      ובכלל, במובנים של היקום המורחב של מארוול, מהו בעצם סוף? כולנו יודעים שמארוול כבר מתכננת את העשור הבא שלה. עמוק בפנים, ובלי שמץ שמצו של ספוילר, אנחנו יודעים שרוב הגיבורים גם ישרדו את הרגע המכונן הזה בזמן וימשיכו איתנו אל העתיד. אבל הסוף ב"הנוקמים: סוף המשחק" הוא הרבה יותר מחלק של טייטל מפוצץ. הרבה מעבר לאיירון מן, קפטן אמריקה וחבריהם, ועם כל הכבוד הראוי לתאנוס, זהו סיומו של ניסוי קולנועי מדהים, מופרך, כמעט מגלומני. פרויקט של 11 שנים, 22 סרטים, עשרות גיבורים וקווי עלילה שמתקיימים במקביל ולבסוף מתכנסים יחד אל הישורת האחרונה - הוא התופעה החשובה ביותר שקרתה בקולנוע במאה ה-21. כמה אירוני ומדהים שהתופעה הזאת היא הדבר הכי קרוב לסדרת טלוויזיה שהמסך הגדול ראה אי פעם.

      הנוקמים: סוף המשחק (יח"צ , פורום פילם)
      הישורת האחרונה. "הנוקמים: סוף המשחק" (צילום: יח"צ)

      ניכר שהתובנה הזאת שיחקה חלק חשוב בקבלת ההחלטות הבלתי אפשרית של האחים רוסו, והתסריטאים שלצדם, כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי. על פניו סרט בקנה מידה נדיר כזה אמור לשאוף לדבר לכולם, בעיקר לרוב המכריע של צופי הקולנוע - אלו שלא טרחו בכל "דוקטור סטריינג'" ו"אנטמן", אבל חייבים להיות חלק מהדיבור שאחרי. בפועל, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא כמעט ההפך הגמור. זהו שיר אהבה של אולפן קולנוע למעריציו האדוקים והנאמנים ביותר, שזור בנגיעות, קריצות וחיבורים לשלל רגעים וסרטים לאורכה של הדרך מאז "איירון מן" ב-2008, שמהווים חלק חשוב בהתפתחות העלילה.

      זה לא אומר שלא תוכלו ליהנות ממנו או להבין מי נגד מי אם לא טרחתם לשנן כל סצנת פוסט-קרדיטים, אבל לא מעט מהרגעים המרגשים והמצחיקים בסרט יתגמלו את המתמידים. יש בכך הכרת תודה לא מובנת מאליה של מארוול למי שהביאו אותה עד הלום.

      הנוקמים: סוף המשחק (יח"צ , פורום פילם)
      שיר אהבה למעריצים. "הנוקמים: סוף המשחק" (צילום: יח"צ)

      במשך השנתיים האחרונות התרגלנו לחשוב ש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" ו"הנוקמים: סוף המשחק" הם שני חלקים של סרט אחד, ואף שבאופן טבעי הם משלימים זה את זה - ההבדלים ביניהם הופכים אותם ליצירות מובחנות כמעט לחלוטין. אם הראשון היה סרט מרדף קלאסי, הרי ש"סוף המשחק" הוא כבר סרט שודים על כל המשתמע מכך - מאיסוף הצוות, דרך תכנון המשימה, השיבושים בדרך והתוצאה המוצלחת או הכושלת שבסיום. בנוסף, "מלחמת האינסוף" היה משוחרר כמעט לחלוטין מאקספוזיציה הודות לסרטים שהקדימו אותו, ויכול היה לזנק ב-200 קמ"ש כבר מהרגע הראשון. "סוף המשחק", בהיותו התולדה של מאורעות קודמו, נושא עמו מטען רגשי וטון קודר שדורשים התייחסות ופירוק לפני שמגיעים אל התכל'ס. איך בונים מחדש עולם מפורק, שגיבוריו השבורים ששרדו את טיהור האוכלוסין נפוצו לכל עבר.

      שינוי הטון הזה נכפה על הסרט, כמו גם ההומאז' לגיבורים ולגיבורות שליוו את היקום מתחילת הדרך, סגירות המעגל המתבקשות והקרב האדיר והבלתי נמנע בין אור לחושך בסיומו. כל אלה מוזכרים כאן דווקא לזכותו, שכן בידיים פחות מיומנות מאלו של ג'ו ואנתוני רוסו, סביר להניח שמדובר היה בכאב ראש אפל ומדכא. הפתרון של האחים הוא מארג של תחושות ורגשות שמאזנים אלה את אלה באופן הבנייה והעריכה של הסרט. על כל רגע אפל ועצוב יגיע רגע נוסטלגי או יציאה קומית שתשבור את המתח, ואז חוזר חלילה בסדר שונה. כשנזכרים כמה דמויות וסיפורים נדרשו הרוסואים לחבר יחד תוך כדי המאזן העדין הזה, קשה שלא להעריך עוד יותר את הקפיצה האדירה שעשו הסרטים תחת פיקודם בכלל, ו"סוף המשחק" בפרט.

      הנוקמים: סוף המשחק (יח"צ , פורום פילם)
      הומאז' לגיבורים ולגיבורות. "הנוקמים: סוף המשחק" (צילום: יח"צ)

      דוגמה מצוינת לכך ניתן לראות דווקא ביכולות המשחק המשובחות מאוד שכלולות ב"סוף המשחק". התרגלנו לחשוב על סרטי קומיקס ככאלה שמבוססים בעיקרם על אפקטים ממוחשבים, אבל רשימות ודירוגים חוזרים ונשנים של יקום מארוול מציבים שוב ושוב סרטים כמו "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", "איירון מן" ו"שומרי הגלקסיה" בצמרת. לא בכדי, אלו גם הסרטים שבהם הכתיבה הייתה המושחזת והחכמה ביותר, והמשחק המשובח ביותר. רוברט דאוני ג'וניור מספק ב"סוף המשחק" תצוגה פנטסטית שהייתה מזכה אותו בקריאות למועמדות לאוסקר בכל סרט "רציני" אחר. זהו הטוני סטארק הכי שברירי ומרגש שראינו עד היום, וכל זה אחרי למעלה מעשור שדאוני ג'וניור צועד בנעליו.

      זהו הדין גם לגבי כריס אוונס, סקרלט ג'והנסון, ג'רמי רנר, מארק רופאלו, כריס המסוורת' וג'וש ברולין. שלושת הרבעים הראשונים של הסרט נשענים על הכישורים של החבורה הזו לרגש, לכאוב ולהילחם נגד כל הסיכויים, ועל היכולת של האחים להפיק מהאנסמבל הזה כמה מההופעות הטובות בקריירה שלהם. נסו להיזכר בעוד פרויקט עם כל כך הרבה כוכבי ענק שעובדים כל כך טוב זה לצד זה.

      הנוקמים: סוף המשחק (יח"צ , פורום פילם)
      מנסה להפתיע לאורך כל הדרך. "הנוקמים: סוף המשחק" (צילום: יח"צ)

      הבהלה לספוילרים מקשה מאוד לדבר על פרטים מהסרט מבלי לקלקל את ההנאה, אבל ניתן בכל זאת לומר בקווים כלליים מאוד ש"סוף המשחק" מבין שכולנו מגיעים אליו עם מושג טוב למדי לגבי הפתרון שיציע לקליף-הנגר של הסרט הראשון, ומנסה להפתיע לאורך הדרך. חלק מההפתעות הללו מגיעות בדמות פיתולי עלילה לא צפויים, אבל חלק חשוב לא פחות טמון בשינוי התבנית שהתרגלנו לצפות מכל אחד מהגיבורים. לא רק ש"סוף המשחק" נהנה לשבור את התבניות הללו, הוא אפילו מצליח ליצור מתוכן מודלים הרבה יותר טובים מקודמיהם. זה גם הרגע להודות ליישות האהובה עליכם על קיומו של טאיקה וואיטיטי. השיקום שעשה הבמאי הניו זילנדי לת'ור הופך אותו לממתק הכי מספק בשני סרטי הענק האלה.

      לצד השבחים הללו, "סוף המשחק" הוא גם סוג של תיבת תהודה לחלקים הפחות מושחזים ואפויים לאורכה ורוחבו של היקום המורחב. דמויות שניתן היה להחביא קודם לצד אחרות או להמעיט בחשיבותן, נחשפות כאן לפרקים בחולשותיהן אפילו בהופעות קצרות. קפטן מארוול העצית ועמוסת המניירות, למשל, היא דוגמה לדמות שכאילו הולחמה בכוח על העלילה - כולל רגעים צפויים מאוד. גם העובדה שחלק מהדמויות פשוט לא מצחיקות או מגניבות כמו אחרות צורמת לעתים כשדווקא הן נדרשות לספק את הפאנץ' או רגע המחץ. ואם כבר תופעות צורמות, גם "סוף המשחק" מרגיש חובה לציית לטרנדים תקינים-פוליטית מעייפים בתפירה גסה ומאכזבת. באחד מרגעי השיא שלו מרגיש הסרט צורך בלתי הגיוני בעליל לייצר אזכור שכזה רק כדי לרצות אי אלו דקדקנים שבלאו הכי יחפשו למה להיטפל.

      הנוקמים: סוף המשחק (יח"צ , פורום פילם)
      אפילוג דרמטי ומרגש. "הנוקמים: סוף המשחק" (צילום: יח"צ)

      לכל אלה יש להוסיף שעל אף ההבטחות של האחים רוסו, גם הפעם אורכו של הסרט אינו מוצדק. אף שהכתיבה, הבימוי והמשחק מצליחים להחזיק אותו היטב, הוא לא חף מאוויר מיותר שניתן היה להדק טוב יותר. לבסוף, וזו ככל הנראה תהיה עילה לדיוני רשת וכתבות אינספור, אקורד הסיום במובן האקשני של המילה הרגיש מעט אנטי-קליימקטי - בניגוד לאקורד הדרמטי היפה והמרגש. לעובדה שניתן היה לצפות אותו יש בוודאי משקל, לכך שדי בלתי אפשרי היה להתחמק ממנו יש בוודאי תוספת משמעותית, ועדיין, נדמה שהיעדר התעלות השיא האדירה הזאת של משהו שלא ראינו לפני כן, הוא שהופך את "סוף המשחק" לפחות טוב מקודמו.

      גם אם לא ייזכר בדברי הימים כטוב מבין סרטי מארוול, "סוף המשחק" הוא סיום ראוי ומוצלח לניסוי קולנועי יחיד במינו. האם הוא מספק? בהחלט. מצחיק? מאוד. מרגש? לחלוטין. עושה כבוד לקודמיו? בענק. אם רוחה של מארוול היא עניין שניתן לכמת לתופעת טבע, היא נושבת במרחבי הסרט הזה במלוא העוז. במובנים של סיום כמו זה ש"סוף המשחק" מסמל, התוצאה היא כנראה הטובה ביותר שניתן לקוות לה לנוכח לרף הציפיות הבלתי הגיוני.