אינני יודע מה היה קורה אם לילדה בשואה היה אינסטגרם, וזה גם לא ממש משנה. בכל זאת - השאלה עלתה. דיונים סוערים התקיימו בשבועות האחרונים סביב היצירה יוצאת הדופן, שעיבדה את יומנה של הנערה אווה היימן, שנרצחה באושוויץ, לשורת סטוריז ברשת החברתית הפופולרית. מבלי להיכנס לסטוריז עצמם, שלמעשה אינם שונים באופן מהותי מכל עיבוד טוב יותר או פחות של אירועי השואה במדיומים אחרים (גם הם נוטים לקיטש), הבעיה העיקרית בעיניי הייתה המסגור ודרך הקידום: שלטי ענק שהופיעו בתל אביב עם השאלה הביזארית שפתחה את הפסקה, ודימוי שאיננו פחות מקיטש במובנו הגרוע ביותר: גדר תיל שבין קוציה משתלשל לו טלפון חכם. זהו דימוי בטעם רע, אחד מבין רבים, שמשכפל קלישאה. אנחנו מכירים דימויים כאלה, הם חוזרים על עצמם שוב ושוב מבלי להוסיף דבר: טלאי צהוב, מספר על היד, "לעולם לא עוד", וכמובן - רכבות.
הרי אווה והסטוריז שלה אינם הסיפור: השיחה הישראלית על השואה מלאה בסמלים, מיתוסים ודימויים משוכפלים ומעוררי אימה. הם מאפשרים לנו לצאת ידי חובתנו, להסתפק בהם, מבלי להידרש לנושא עצמו. זה נכון על אחת כמה וכמה בעידן הרשתות החברתיות, כשדימוי כלשהו, תמונה, משפט והאשטאג זה כל מה שצריך כדי לציין בציבור את מחויבותנו לזכרון השואה.
זה קשור בעיניי למשהו עמוק יותר באופן שבו התרבות הישראלית עוסקת ביום השואה: היא הולכת על ידה, נזהרת, מפחדת מהנושא עצמו. ברדיו משמיעים שירי אהבה נוגים - מוזיקאים ישראלים כמעט לא עוסקים בשואה במישרין אלא במקרים נדירים - כי העיקר שנהיה עצובים, ואין צורך להזכיר מדוע. גם בקולנוע הישראלי אירועי השואה מוצגים לעתים רחוקות, כשמתארים את הניצולים הסובלים מבלי לספר את סיפורם, אלא רק ברמז, או שיציגו לנו את סוכני המוסד רודפים אחרי הנאצים הנמלטים - סיפורים מאוחרים, מעט עדינים יותר, שנמצאים מסביב לעניין עצמו. אין "רשימת שינדלר" ישראלי, וספק אם יהיה אי פעם.
ברמה כזו או אחרת, ההתמקדות שלנו במה שקרה אחר כך, או במה שקורה מסביב, הוא גם עוול לקורבנות שנדחקו מחוץ לסיפור, עוול שמטשטש עוד קצת את הבעיה הבוערת תמיד: כיצד בני אדם, אנשים רגילים, יוצרים במו ידיהם גיהינום.
להיות עדינים זה מותר ולרוב גם נחוץ והכרחי: אין צורך להקרין דימויי זוועה במשך יממה שלמה, אלא שהעיסוק בשואה עצמה הולך ונעלם - יחד עם הניצולים - ומפנה את מקומם לנושאים אחרים, שגם הם, ובכן, על-יד. ההליכה-על-יד הפכה לחזות הכל. נדמה לנו שאנחנו מדברים על השואה כל הזמן, אך למעשה אנחנו בעיקר שותקים אותה. צילה מאיים עלינו עד כדי כך שאנו נמנעים מלגעת בנושא באמת. איננו מסוגלים - ואולי גם איננו מתאמצים - לראות מעבר לפסי הרכבת, לשער המפורסם ולעשן המיתמר מהארובות. מה שנמצא מבעד לשער הוא מעבר לשיח.
זה נכון ברמה מסוימת גם לחברה הישראלית ולפוליטיקה שלה: חלק ניכר מהנאומים של נתניהו וריבלין אמש עסקו בגיאופוליטיקה הנוכחית, ולא בשואה עצמה. כלומר: השואה קיימת בשיח הישראלי כמשל פוליטי, טיעון בוויכוח בין ימין ושמאל ובינינו לבין אומות העולם. לעתים זה מקבל נופך גרוטסקי, כפי שצוטט אתמול שר התחבורה ישראל כץ, כמי שאומר שתחנות רכבת ישראל הן התשובה לרכבות המשלוחים למחנות הריכוז או כשהאמת ההיסטורית הופכת לסחר-מכר ביחסינו הדיפלומטיים עם מדינות אירופיות.
וכשהכל עובר רדוקציה לטיעון, לדימוי, לוויכוח פוליטי, לקליקבייט - במקום לנסות ולתפוס את המימדים החריגים של השנים המחרידות ההן - הטרגדיה הבלתי נתפשת של השואה מחווירה. הגיהנום שהוא אושוויץ, או טרבלינקה, או גטו ורשה, או באבי יאר או אינספור אתרי רצח אחרים מנורמל והופך לעוד אירוע היסטורי. זהו עוול לנרצחים. זהו גם עוול לנו עצמנו.
במאמר מכונן בשם "בזכות השכחה", שפורסם בסוף שנות ה-80, טען פרופ' יהודה אלקנה, ניצול אושוויץ, כי הנוכחות העמוקה של תודעת השואה בישראל אפשרה את צמיחתה של חרדתיות קורבנית, וקרא לעסוק בבניית העתיד במקום לדוש באובססיביות עבר. גישתו קנתה לה תומכים בקרב קהלים מסוימים, הסולדים מהנראטיב הלאומי שהלך והצטמצם לכדי סיפור המאופיין בקו ישר מהיטלר לחמינאי. המסקנה שלי הפוכה מזו של פרופ' אלקנה המנוח: עיסוק מתמשך בשואה, בנסיבותיה ובאירועיה איננו מהווה סכנה לעתידנו כחברה - אלא היעדרו. אם קיימת בנו כיום קהות חושים ביחס לתופעות מקבילות בעולם, לאנטישמיות, גזענות, אלימות המונית ולרצח עם - זה משום ששכחנו, או הסתפקנו בסיסמה "לעולם לא עוד", מבלי שחשבנו עליה לעומק.
מה אפשר לעשות? אפשר לקרוא, אפשר לצפות, אפשר להקשיב ואפשר ליצור. ובעיקר, ללמוד על השואה. להבין את האירוע מעבר לסמלים וקלישאות, ולהבין את מקומנו למולו - ומהתבוננות ברוע האנושי הקיצוני ביותר - לצמוח כאנשים טובים יותר.