בפרק פתיחת העונה השנייה של "פליבג" ("Fleabag"), המתרחש כולו בארוחה משפחתית חגיגית במסעדה, הגיבורה (פיבי וולר-ברידג' המוכשרת-להכעיס, שיצרה את הסדרה וגם את "להרוג את איב") יוצאת לעשן בחוץ. אביה מצטרף אליה ונעמד לידה. היחסים ביניהם, כפי שהכרנו אותם בעונה הראשונה, מאוד לא זורמים. האם הייתה המגשרת והיא הלכה לעולמה ארבע שנים קודם לכן, בין הנותרים נשארה בעיקר מבוכה.
אירועי העונה הראשונה, שהתרחשו כשנה לפני הארוחה המשפחתית, הסתיימו בכך שבמהלך אירוע רב משתתפים קלייר, אחותה של הגיבורה (שון קליפורד), האשימה אותה על שנישקה את בעלה (ברט גלמן), אף שהוא היה זה שכפה עליה מגע בשכרונו. עוד קודם לכן הגיבורה, שאנחנו לא יודעים את שמה אלא פשוט מכונה 'פליבג', עשתה סצנות לעין כל עד שלבסוף נאלצה לעזוב בעל כורחה. זה היה שיאה של התנהגות הרסנית סדרתית שהייתה בו זמנית הורסת מצחוק ומאוד נוגעת ללב, מרופדת בביטחון עצמי, לשון חדה ולבוש אלגנטי.
עכשיו פליבג יושבת בשקט ובנועם עם משפחתה, ורק יוצאת מדי פעם לעשן כדי לנשוף החוצה גם את התסכול של להיות שם.
"את נראית, אה, חזקה", מגמגם האב כדרכו, ולבסוף מודה כי ביקש לבדוק שהיא בסדר: "את… טוב, את לא מתנהגת בשובבות".
"לא", היא צוחקת.
"למה?", הוא מחייך ושואל.
"כי... אני מניחה שזה לא משנה".
החיוך של שניהם נמוג.
בחילופי הדברים הקטנים האלה - שכתובים, משוחקים, מבוימים וערוכים באופן מופתי כמו כל הפרק הזה, העונה השנייה והסדרה כולה - חושפת הגיבורה בעצם שכל מעלליה בעונה הראשונה היו קריאה לעזרה, והיא לא קיבלה כזו. לא ממשפחתה, על כל פנים. במקביל מגדיר הרגע הזה את הגיבורה כפי שהיא כעת, ובכך את העונה שלפנינו. היא מנסה לאושש את הנפש הפצועה שלה בדרכים אחרות, בריאות יותר. זהו מהפך גדול ונפלא לדמותה. השילוב בין הניסיון שלה להשתפר לבין ההתאהבות החדשה שלה, משרה קסם עצום על סדרה שגם ככה הומה ממנו. לראשונה אנחנו רואים את פליבג באור חדש. רכה, מפוכחת וחשופה מאי פעם.
בפנים, במסעדה, מלבד בני המשפחה יושב גם גבר נאה (אנדרו סקוט, "שרלוק") שהגיבורה לא הכירה לפני כן - הכומר שיחתן את אביה (ביל פטרסון) וזוגתו, הסנדקית שלה, פוזאיסטית איומה בגילומה האדיר של אוליביה קולמן (גם את שמות שלוש הדמויות האלה הסדרה לא חושפת - הם פשוט הכומר, האבא והסנדקית). על אף נדר ההתנזרות של איש הדת, יש חשמל מיידי בין השניים - עוזרת הכימיה הטבעית בין וולר-ברידג' לסקוט, שכבר שיתפו פעולה אינטימית בתיאטרון לפני עשור - והוא יזין את העונה עד סופה. לא סתם עוד מושא כיבוש, אלא של אהבה, של נפש תאומה הקולטת אצלה דברים שהאנשים הכי קרובים לה לא מצליחים, שמשיל את המגננות האוטומטיות שלה. מישהו שמעצם היותו מגלם בו תקווה לישועה, גם עבור מישהי כמו פליבג שאינה מאמינה בכוח עליון. שניהם אנשים בודדים עם תסביכים משפחתיים, נטולי חברים אמיתיים שפונים אל שותפים בלתי נראים - הוא אל אלוהים, היא אלינו.
שבירת הקיר הרביעי היא אחד הכלים העתיקים בארסנל התיאטרלי, והאופן שבו וולר-ברידג' מלהטטת איתו ב"פליבג", לשה אותו לכדי משהו לגמרי חדש, הוא עדות עצומה לגאונות שלה. האלמנט הזה מהותי כבר מהרגע הראשון של הסדרה ב-2016, כשתיארה את המפגש שלה עם סטוץ באמצע הלילה ובבוקר שלמחרת. מאז ועד היום הגיבורה הכניסה אותנו לרגעים הכי אינטימיים שלה, היינו שותפים לסודותיה, להערות שלה, לבדיחות פרטיות ולשברונות לב, היגון שלה על מות חברתה הטובה, בּוּ. אבל זה מה שהיה כל כך יפהפה ומבריק בעונה הראשונה - למרות הפתיחות הגדולה והבלתי-אמצעית, לכל אורך ששת הפרקים הגיבורה שיטתה בנו. גרמה לנו לחשוב שהקשר בינינו משמעו שהיא חושפת בפנינו את כל הקלפים, אבל אז התברר שאת הפרט הכי גדול היא השמיטה. הייתה זו דווקא אחותה שאמרה את האמת שלא היינו אמורים לשמוע: בו מתה באשמת פליבג.
בעונה השנייה התכסיס הזה מבריק אפילו יותר. וולר-ברידג' משתמשת בנו כחלק מהעלילה. הפנייה שלה אלינו תמיד מצחיקה ומענגת, בין אם היא מדברת איתנו, חולקת איתנו את אחד משלל מבטיה כתגובה על הסיטואציה שאנו שותפים לה, או סתם מצמידה לגופה את השמלה הקצרה כדי שלא נציץ לה כשהיא מטפסת על סולם. אלא שהפרקים החדשים רומזים מספר פעמים ובמספר דרכים שהקשר שלה איתנו הוא לא תבלין חמוד בסדרה מרהיבה בפיקחותה, אלא לב העניין. מרכיב טראגי נוסף בדמותה השבורה, המתאחה, של פליבג. בלי בו ובהיעדר חברים של ממש, הגיבורה רואה בנו את חבריה. תענוג עבורנו אבל מאוד לא בריא בשבילה. במידה רבה - אנחנו אלה שמאפשרים את ההתנהגות הרעה שלה.
לאורך העונה "פליבג" מעבירה את הנקודה הזו בעדינות ובניואנסים שנונים, שוקקת קשרים רגשיים מובחנים (היחסים בין הגיבורה לקלייר הם מהדברים הכי כובשים בעונה הזו, ובכלל), שופעת דיאלוגים מלאי השראה ומשפטים שכמעט כל אחד מהם בר-ציטוט. מכל זה טווה הסדרה סיפור של חשבון נפש, מעשייה שתוהה אם אנחנו מסוגלים לעשות תיקון או שלנצח נדונו להתבוסס בליקויים של עצמנו. "אני פשוט חושבת שאני רוצה מישהו שיגיד לי איך לחיות את החיים שלי, אבי", אומרת הגיבורה בשלב מסוים, "כי עד עכשיו נראה לי שהבנתי אותם לא נכון". ואילו דמות אחרת אומרת מתישהו: "אני לא אדם רע. פשוט יש לי אישיות רעה, זאת לא אשמתי. יש אנשים שנולדים עם אישיויות דפוקות".
די באותו אופן שבו השטיח נשמט מתחת לרגלינו בסוף העונה הראשונה, כך קורה גם הפעם. לא בצורת גילוי מפתיע, אלא כהתקדמות אורגנית שמגיעה לשיא שקט ממש בשניות האחרונות של העונה (ושל הסדרה, למעשה, אם וולר-ברידג' לא תשנה את דעתה שוב עוד כמה שנים), ועונה על הקושיה שבליבה באופן מצחיק בקול-רם, מרגש עד דמעות, מספק ומהדהד. אם אכן לא יהיה המשך, מדובר בסיום מושלם לעונה מושלמת, שבאורח נס לא רק שאינה פוגמת במורשת הנהדרת של העונה הראשונה, אלא מתעלה עליה.
העונה השנייה של "פליבג" זמינה באמזון פריים וידאו החל מיום שישי (עם כתוביות לאנגלית).