ביטולה של "דדווד" ב-2006 הוא אחד המשונים בתולדות הטלוויזיה, וגם כיום פרטיו עדיין שנויים במחלוקת. דיוויד מילץ', האיש מאחורי יצירת המופת, זוכר שקרוליין שטראוס, סגנית נשיא HBO דאז, הגיעה אליו ואמרה שכריס אלברכט, הבוס שלה, רוצה שהעונה הרביעית של "דדווד" תכלול ארבעה או ששה פרקים שיסגרו את הסיפור. מילץ', שלא הבין מאיפה זה בא, אמר לבסוף אחרי דין ודברים שאם ככה אז אין טעם להמשיך בכלל. אלברכט עצמו מספר שהוא הציע למילץ' ששה או שמונה פרקים כסיום, אבל זה לא היה דיל ברייקר - לדבריו הוא אף הציע בסוף עשרה או 12 פרקים, כלומר המספר הרגיל.
היחסים בין היוצר לבין HBO לא נפגמו בשל העניין הזה. להפך - שני הצדדים מאוד רצו לעבוד על סדרה משותפת נוספת, "ג'ון מסינסינטי". מילץ' טוען שזאת אחת הסיבות לכך שהרשת ביטלה את "דדווד" בקלות, אולם אלברכט ושטראוס מסכימים ש"ג'ון מסינסינטי" הייתה על הפרק הרבה לפני שכל החלטה התקבלה בנוגע ל"דדווד". ההבדל העיקרי בין שתי הסדרות היה ש"דדווד" נוצרה כאשר מילץ' היה במסגרת חוזה עם פראמאונט, מה שאומר שהזכויות והרווחים עליה מחולקים בין שתי החברות, ואילו "ג'ון מסינסינטי" תהיה סדרה שכולה שייכת ל-HBO. זו כמובן סיבה נוספת לכך ש-HBO ביטלה את "דדווד", אליבא דמילץ'.
בשיחה בינו לבין אלברכט בשעתו הציע האחרון שמילץ' יקח את סוף השבוע לחשוב על זה. מאחר שהיוצר ידע שטימותי אוליפנט, כוכב הסדרה, נמצא בשלבי רכישת בית וכדאי לעדכן אותו שמקור הפרנסה שלו עומד להיפגע, הוא התקשר אליו בשבת והודיע לו ש"דדווד" כנראה מבוטלת. אוליפנט התקשר אל המנהל האישי שלו, שהתקשר אל שלל עיתוני ואתרי תעשייה שדיווחו שהסדרה בוטלה, אף שזה בכלל לא קרה, או לפחות עדיין לא. התפוצה עיגנה את מותה של הסדרה. בלי שקיבלנו סוף לסיפור, "דדווד" הסתיימה כך סתם אחרי שלוש עונות.
את ענייני הזכויות של HBO ופראמאונט גם אנחנו בישראל מרגישים היטב עד היום. ל-HBO יש זכויות על הפצת הסדרה בארה"ב, אך על שאר העולם אמונה פראמאונט. זאת הסיבה שעל אף שכמעט כל תכני HBO זמינים כיום ב-HOT, yes וסלקום tv, "דדווד" נפקדת משם כמעט בקביעות. וזה כנראה גם מה שמונע מדורות חדשים לגלות את אחת הסדרות הגדולות בתולדות המדיום; לא כל שכן להתרגש מהעובדה שכמעט 13 שנים אחרי הביטול החפוז והמוזר, כשדיוויד מילץ' עצמו סובל מאלצהיימר, מגיע סרט שמקנה לסדרה, לדמויות, לשחקנים ולנו הצופים - סיום אמיתי.
"דייב לא ממש כותב סרטים. הוא עושה התפתחות דמויות ארוכת טווח", אמרה אוליביה מילץ', בתו של היוצר ותסריטאית עולה בעצמה ("אושן 8") בכתבת פרופיל על אביה בניו יורקר לקראת הסרט החדש. "תמיד אמרתי שהוא כותב נובלות המסודרות כמחזות, מצולמות כסרטים ומשודרות בטלוויזיה". זהו אחד התיאורים הקולעים ביותר ל"דדווד" בפרט ולפועלו של דיוויד מילץ' בכלל, אחד היוצרים המשמעותיים בדברי ימי המדיום, שבין היתר ניהל שתיים מהסדרות פורצות הדרך של שנות התשעים והשמונים, "בלוז לכחולי המדים" ו-"NYPD", סדרות משטרה שמשתדלות להיות נאמנות למציאות ככל יכולתן, עם דמויות מורכבות הפועלות בשטחים מוסריים רחבים מדי, ובפיהן לא פעם דיאלוגים ליריים ופתלתלים. בתחילת המילניום הוא הגיע אל HBO כדי להציע רעיון לסדרת משטרה נוספת, אולם הפעם כזו שמתרחשת בימי רומא העתיקה, במה שעם הזמן יהפוך לעשורים הראשונים של ספירת הנוצרים. מה שמילץ' ביקש לחקור במסגרת הזו הוא את כינונה של ציביליזציה, ולצדה מערכת חוק וסדר שתפקידה לשמר אותה.
אלברכט ושטראוס אהבו מאוד את הרעיון, אך הייתה בעיה אחת: כבר הייתה להם בפיתוח סדרה שמתרחשת ברומא העתיקה, "רומא". האם מילץ' יוכל להעתיק את הרעיון והמוטיבים לתקופה אחרת? התשובה היא כן - המערב הפרוע. דדווד הייתה עיירה אמיתית שהוקמה כמחנה כורים בשנות ה-70 של המאה ה-19, זמן לא רב אחרי מלחמת האזרחים, כאשר התגלה מצבור זהב ענק על הגבעות השחורות של מה שלימים יהפוך לדקוטה הדרומית. המחנה משך אליו אושיות של המערב הפרוע, בהן וויילד ביל, שמצא שם את מותו, קלאמיטי ג'יין בת לווייתו, איש העסקים והסנאטור ג'ורג' הרסט - שבין שאר מעלליו גם היה אביו של איל העיתונות וויליאם רנדולף, ההשראה ל"האזרח קיין" - ולרגע קט גם השריף המיתולוגי וויאט ארפ.
היסודות ההיסטוריים הם חלק מהעניין ב"דדווד", אבל ממש לא העיקר. העיירה והסדרה שפעה טיפוסים בלתי נשכחים, כאלה שמבוססים על פיגורות אמיתיות וכאלה שלא. היו טריקסי הזונה העשויה ללא חת (פולה מלקומסון, "ריי דונובן"), ג'יין השיכורה והמתריסה (רובין ווייגרט), צ'ארלי אטר המופנם וטוב הלב (דייטון קאלי), דוק קוקרן הזועף וההגון (בראד דוריף), א"ב פארנום חדל האישים שניהל את המלון המרכזי בעיירה, ועם הזמן גם מונה לראש העיר (אם כי מדובר בתואר סמלי בעיקרו, כפי שהוא מקפיד לחדד). כולם, ורבים בנוסף להם, מלאי נפח, עבר, רגשות ואופי.
ובראש כל אלה עמדו שני הגורמים המשמעותיים של "דדווד" (שבמקרה שלהם מבוססים על אנשים אמיתיים): סת' בולוק מהיר החמה (אוליפנט), שעזב את משרתו כשריף במונטנה כדי לעקור אל המחנה המשגשג ולפתוח בו עסק עם שותפו; וכנגדו אל סוורנג'ן (איאן מקשיין, "אלים אמריקאים") - סרסור, רוצח, מזרה אימה, בנה של זונה, איש עסקים שקול, פטריארך, האדם החזק בעיירה, פטרונה של הקהילה, מבריק, מצחיק ועתיר-קסם, אחת הדמויות הטובות בטלוויזיה לדורותיה. אדם שיודע לשלב בין אכזריות לבין פרגמטיות לבין אידיאלים, שבעצמו מגלם את המטמורפוזה כולה, אמות מוסר שמשתנות בהתאם לפוליטיקה ולקִדמה, הכלת האחר שאכן שרתה בדדווד (טוב, הכל יחסי) בשירות המרדף אחר העושר - יחסיו של אל עם מר וו, מנהיג קהילת הסינים במחנה, הם נדבך נפלא בפני עצמו.
לאורך שלוש עונותיה עקבה הסדרה אחר הפיכתו של המקום ממחנה מסוכן, נטול אֵל וחוק בשטח של שבט הסו (אף שהשטח הוכרז כשמורה אינדיאנית, אבל זה נחתם עוד לפני שנודע כמה זהב יש שם), לכדי עיירה שהולכת ומתארגנת לקראת סיפוחה אל ארצות הברית. זה קורה ראשית עם אלימות מחרידה הנובעת מהיעדרו של חוק, ולבסוף עם אלימות שנובעת מכוחם של גורמים מעל החוק. ציביליזציה מתהווה, קפיטליזם מתממש, הגולים והנידחים מכוננים חברה מסודרת, הבוץ והשלוליות ברחוב הראשי משמשים גם כמטאפורה וגם כדרך לפסוע בה. סוורנג'ן ובולוק, שמתחילים את הסדרה כיריבים בעלי אג'נדות מנוגדות, נעשים עם הזמן בני ברית מול הגורמים הגדולים מהם - המעבר של סוורנג'ן מתפקיד הנבל לתפקיד הגיבור (טוב, אנטי-גיבור) מסמל אותו כמושלם הן ככזה והן ככזה, הודות לשילוב יוצא דופן בין כתיבה מופלאה ומלאת השראה לבין אחד ממפגני המשחק הגדולים אי פעם.
בראשית תור הזהב של HBO, "דדווד", שעלתה לאוויר ב-2004, הייתה הסדרה השלישית שנוצרה על ידי גאון בשם דיוויד - למילץ' קדמו לו צ'ייס ("הסופרנוס" ב-1999) וסיימון ("הסמויה" ב-2002). כשם שהראשונה הפכה על פיה את ז'אנר הגנגסטרים והשנייה שינתה לנצח את הז'אנר המשטרתי, כך עושה "דדווד" למערבונים. תחת ידיו של מילץ' הופכים דבריהם של אנשי הספָר, גם המזוהמים והאווילים ביותר, לשירה נשגבת ועמוסת "פאק" ו"קאקסאקר". במשפטים מפותלים ומרהיבים שלוקחים את השפה האנגלית, מפזרים את מילותיה על רצפה מטונפת ומרכיבים מחדש באופן ששייקספיר היה גאה בו (ושמקשה מאוד על המתרגמים לעברית, כמו אז גם היום). כמעט כל משפט בסדרה הזו שווה ציטוט, מהסוג שמדפיסים וממסגרים ותולים על הקיר, אילולא היה מורכב מכל כך הרבה ניבולי פה.
בעוד "הסופרנוס" ו"הסמויה" היו הרהור על שקיעתו של החלום האמריקאי, "דדווד" מתארת בדיוק את ההפך. את האופן שבו קהילה מתארגנת סביב מטרה משותפת, נרתמת לטובת משהו גדול ממנה, נהנית מפירות השפע. הגם שאף "דדווד" עתירה באכזריות חונקת, בעיקר בתחילתה, ככל שהיא מתקדמת כך החסד והרעות הופכים יותר ויותר נוכחים, ואפילו אקטים אלימים נושאים בחובם צדקה. יש קהילה, יש עיתון, יש צעידות משותפות לעת ערב, יש ערב חובבים שמארגנת קבוצת התיאטרון שהגיעה לעיירה, כי במקום שבו יש תרבות ישנה אמנות.
"דדווד" הייתה סדרה של שפל ושל התרוממות, של יחסי הגומלין ביניהם, אולם היא הסתיימה בשפל בלי לספק אף עדנה. העונה השלישית עסקה כולה במאבק של תושביה בג'ורג' הרסט העשיר ורב העוצמה, הסבור שהכל מגיע לו ושכולם כלי משחק בשירותו. כאשר בוטלה הסדרה לפני כמעט 13 שנים, עוד היו דיבורים על סרט או שניים שיקשרו את הסיפור, אך הם לא נשאו פרי. הדיבור על סרט לא גווע מאז, ומדי פעם הרים את ראשו בראיונות עם חברי הקאסט ועם מילץ', אבל רק עכשיו, בעידן של תחיות מחודשות ליצירות אהובות, הגיעה גם שעתה של "דדווד".
הסרט, שזמין החל משבת ב-HOT, yes וסלקום tv, הצליח באורח נס ללקט כמעט את כל הקאסט הענף, לשחזר את הסט שפורק מאז, ובעיקר להניב ממילץ' תסריט יפהפה ומספק, האיש שמוחו כבר לא כשהיה. עלילת "דדווד: הסרט" מתרחשת 12 שנים אחרי הנקודה שבה הסתיימה הסדרה, ערב כניסתה של דקוטה הדרומית לאיחוד ארצות הברית. כבר יש רכבת שמגיעה לעיירה, עמודי טלפון הולכים ומזדקרים כדי לספק את הטכנולוגיה החדשה לבתי העסקים בעיירה. כמעט כל הדמויות שהכרנו נוכחות, שיער שיבה לראשן, בוגרות ומפוכחות במידה זו או אחרת. ג'ורג' הרסט, כעת סנאטור, חוזר לעיירה מתוקף תפקידו ולכבוד חגיגות הסיפוח, אך השדים הישנים קמים מרבצם כדי להתעמת איתם שוב.
גם אם לאורך הצפייה בסרט ניכר מספר פעמים עד כמה עדיף שעונה רביעית הייתה מגוללת את האירועים האלה, מקנה להם יותר נפח ועומק, מאפשרת לדמויות משנה יותר זמן מסך - הסרט הזה הוא מה שחיכינו לו. אחרי כל כך הרבה זמן, הוא בא ומקנה סיומת נפלאה, סגירות מעגל מרגשות מאין כמוהן גם לסיפור וגם לרוב הדמויות. במידה רבה הסרט משחזר את עלילת העונה השלישית, לפני שהוא לוקח את הסיפור הלאה וממשיך אותו עד תומו. חלקי ככל שהסרט יהיה, יש בו תחושת שלמות. באופן מאוד לא מובן מאליו בעולם הקפיטליסטי והציני שבו אנו חיים, שאת ערשו תיארה "דדווד", יצירת המופת הבלתי-גמורה של דיוויד מילץ' זכתה סוף סוף להיגמר.