בשנה האחרונה, כמה וכמה מדינות בארצות הברית העבירו חוקים האוסרים הפלות משלב מוקדם של ההיריון. נשים שיבצעו הפלה ורופאים שיסייעו להן עלולים לעמוד בפני עונשי מאסר כבדים. כמה מהחוקים אוסרים הפלות גם במקרה של אונס או גילוי עריות. בין אם החוקים הללו ייכנסו בסוף לתוקפם, מה שאמנם כלל לא בטוח, ובין אם לא - המגמה הזאת מפחידה רבים.
ארצות הברית קרועה היום בין מתנגדי הפלות לבין תומכים בזכות האישה על גופה. בשטחים נרחבים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שמתיימרת להילחם בעבור זכויות האדם ברחבי העולם - חירויות הפרט של נשים עלולות לשוב עשורים ארוכים לאחור. אנחנו נוטים לשכוח זאת, אבל זכויות נשים הן תופעה היסטורית קצרת מועד, שעדיין אינה מובנת מאליה במקומות שונים ברחבי העולם. אם ארצות הברית אינה מוגנת מכך, אף מקום אינו מוגן.
כשהסדרה המדוברת של רשת הולו על פי ספרה של מרגרט אטווד, "סיפורה של שפחה", באה לאוויר העולם במקביל לעליית משטר טראמפ, היו שראו בה תעמולת הפחדה של הליברלים האמריקנים מפני מפלצת שלא קיימת. ככלות הכל, מה רחוק יותר מרוחה של ארצות הברית מאשר משטר טרור פשיסטי ואלים, אדוק עד כאב, נטול חופש ביטוי ובעל גבולות חברתיים קשיחים, שבו נשים ממשוטרות עד לפרט האחרון, כשכל היבט במשטור מכוון למטרה אחת: אכיפת "ערכי משפחה" והבאת ילדים לעולם.
אלא שאטווד הבהירה תמיד: כל אלמנט בדיוני בספר שאוב ממציאות אמיתית שהייתה קיימת, ואילו היא רק רקמה אותם לתוך דיסוטופיה מבחילה. זאת ועוד, גם ג'ון/שלפרד (אליזבת מוס) והזכרונות המתסכלים שלה ממחישים: הדרך המובילה לגיהנום הזה היא איטית, מתנהלת בהפסדים קטנים שמתקבלים באדישות עד שהם מתגלגלים לתבוסה מהדהדת. אז לא, גלעד אמנם איננה כאן, אך נראה כי יסודות מרים שלה, בודדים אך משמעותיים מאוד, אינם רחוקים עד כדי כך.
לפני כשנה, כשהסתיימה העונה השנייה של "סיפורה של שפחה", טענתי שהיא חייבת להסתיים; שיש דבר מה סדיסטי, על גבול הבלתי מוסרי, במסכת האלימה שהסדרה מעבירה את גיבוריה בשם הטיעון וכדי להמשיך וליהנות מפירותיה של הצלחה מסחרית וביקורתית; שהיא חייבת להתחיל להשיב מלחמה ולהפיל את שלטון הרפובליקה הנאלחת, ושאת הנקודה על הזוועות המתחוללות בה היא סיימה להעביר. שנת 2019 רומזת אחרת: כנראה שעדיין צריך את "סיפורה של שפחה".
כך, העונה השלישית מספקת את כל מה שהיה מצוין ובלתי נסבל גם בעונות הקודמות של "סיפורה של שפחה": מונולוגים חדים וקומפוזיציה מרהיבה, ומצד שני - אינספור קלוז-אפים ארוכים ומעיקים על פרצופים בוהים. הפלאשבקים נעלמו, ובנוסף לכך - השבח לאל, יבורך הפרי - מינון הזוועות ירד (ואולי אנחנו שנעשינו קהים?), אך שלא יהיה ספק: הגיהנום ממש כאן, ומקורות ההשראה שלו ברורים (בפרק השלישי, סליחה על הספוילר, ג'ון צופה במאות נשים מאחורי סורגים, ונדרשת לבחור חמש מהן שיהפכו למרתות, כלומר: יחיו, בעוד כל השאר יישלחו למושבות, כלומר: ימותו בייסורים).
בימים אפלים והרי אסון, אומרת הסדרה, המחאה היא חובה אזרחית. ואמנם, בכך מתמקדת העונה הנוכחית, לפחות בשלושת פרקיה הראשונים, שמכינים אותנו לקראת ניסיונות מאבק עיקשים. לאחר שג'ון החליטה להישאר בגלעד, היא נתפסת - וכמובן נענשת - ומשובצת לעבודה אצל ג'וזף, אותו מפקד בכיר שהבריח את אמילי (אלכסיס בלדל, רורי גילמור בשבילכם) וכמעט גם אותה בסוף העונה הקודמת. במהרה מתברר שהרבה יותר מאשר חסיד אומות העולם, מדובר בדמות מורכבת ומסוכנת, גם כשהיא מאפשרת לעצמה לשבור לפעמים כמה כללים.
בינתיים אצל הווטרפורדים, סרינה ג'וי מתמוטטת ושורפת את המועדון, פשוטו כמשמעו. בצל ההתמוטטות של כל החלומות שבנתה לעצמה ושל האידיאולוגיה המעוותת שבשמה חיה ופעלה, ההתפכחות שלה תפתח את הדלת לשיתופי פעולה מפתיעים. זאת למעשה הבשורה של העונה הזאת: שתי העונות הראשונות של "סיפורה של שפחה" חקרו את אפשרויות הסולידריות בין נשים במעמדות שונים במשטר הדכאני של רפובליקת גלעד, וכיצד שיטת ה"הפרד ומשול" מצליחה פעם אחר פעם למנוע מאפשרויות כאלה להבשיל. בעונה הנוכחיות ג'ון/שלפרד תנסה לגייס את כל חבריה, את המרתות, את הזוג ווטרפורד, את ג'וזף ומי יודע את מי עוד בשביל לנקום. כשא/נשים מופלים ומדוכאים באכזריות, סולידריות ושיתוף פעולה הם כלי הנשק הכי חזקים.
והרחק, מחוץ לגלעד, יש סוג אחר של תקווה. אמילי והתינוקת ניקול מצליחות להגיע בשלום לקנדה ולהתאחד עם קרוביהן. מה אתם יודעים, במונחים של "סיפורה של שפחה", זאת עונה שתספק לכם כמעט הרגשה טובה.
"סיפורה של שפחה" משודרת בלעדית ב-HOT HBO וזמינה גם ב-VOD של HOT.