אפשר להתווכח איתי, אבל עונה חמישית של סדרה היא בדיוק הנקודה בה מישהו צריך לשים לה מעצור בדלת ולומר "מספיק". במקרה של "מראה שחורה" החוקים אולי קצת שונים כי מדובר באסופת פרקים יחסית מועטים ו(כביכול) לא קשורים זה לזה, אבל אם לכל סדרת טלוויזיה יש משהו לומר, הרי שחמש עונות אמורות להיות מספיק זמן כדי לתקשר את המסר שלה. ואם זה עוד לא קרה עד כה, על אחת כמה וכמה שהגיע זמן לחתוך.
לזכותה של "מראה" ייאמר שהמסר שלה תוקשר כהלכה כבר בנקודת הזינוק שם ב-2011 בערוץ 4 הבריטי, ושמאז היא למעשה רק מנסחת שוב ושוב אותו בדרכים שונות ומזוויות אחרות - אמא'לה, טכנולוגיה, בואו ניזהר ממה שהיא עושה לנו. לחובתה יש לומר שהמסר הזה לא ממש נקלט. שמונה שנים עברו ואף אחד כאן לא ממהר להיפרד מהסמארטפון והאינסטגרם שלו. למעשה, התלות במחשבים ובאינטרנט רק הולכת וגוברת וכולנו אפילו רוצים חזק יותר, מהר יותר וחכם יותר. אז מה יעשה מוצר שמגלה שהיוזרים שלו בכלל משתמשים בו בשביל מטרה אחרת? יעדכן לעצמו את הגרסה ויכניס פיצ'רים שמשתמשים דווקא כן אוהבים. נגיד, פרקים רומנטיים, מצחיקים או אינטראקטיביים במקום דום אנד גלום כל הזמן. בכל זאת, לפי הוקינג אינטליגנציה היא היכולת להסתגל, ואם יש משהו ש"מראה" תמיד ניסתה להוכיח זה שהיא אינטליגנטית.
זו מגמה שניכרת במיוחד בעונה החמישית, שהיא בעיקר מהורהרת ולא החלטית. החזון הקודר והנוקב כאמור רוכך לטובת סימני שאלה במקום סימני קריאה, ולכאורה זה קו יותר מעניין מסתם עוד הטפה מיסיונרית. אבל בכל זאת, קשה שלא לתהות האם "מראה שחורה" בעצם עייפה ומובסת, ולכן מעדיפה שאנחנו נחליט בעצמנו מה המסר שאנחנו רוצים לקלוט. זה חיובי? זה שלילי? זה מעודד, מטריד? עזבו באמא שלכם, תתמקדו בזה שמיילי סיירוס שם ושיש לה שיער ורוד.
שלושה פרקים בלבד יש בעונה הזו ("בנדרסנאץ'" שאב השנה מהצוות את רוב המאמץ), ובהתאם לנוסחה הקבועה, רק שליש מהם באמת ראוי לצפייה. הראשון, שמכיל שני "נוקמים" (אנתוני מאקי ופום קלמנטיף) ושני שחקני "אקוומן" (יאיא עבדול-מאטין ולודי לין), הוא המפוספס מכולם. זה כואב במיוחד, משום שהוא כן מצליח להעלות לפני השטח שאלות מרתקות על יחסים אנושיים ומשיכה מינית בעידן של וירטואליה, אבל נכשל באופן חרוץ לטפל בהן בצורה אינטליגנטית וראויה, שלא לומר אמינה. השלישי, בכיכובה של סיירוס הוורודה, הוא השטותי והקלישאתי מכולם, והלוואי שגם צופות מתבגרות ימצאו אותו חסר פואנטה ואנטי קליימקטי.
נותרנו עם השני, בכיכובו של אנדרו סקוט, שנמצא בעיצומה של שנה נהדרת, אשר מחליט להצטרף למגמת הכיסוח של פייסבוק לאחרונה (בפרק קוראים לה כמובן "סמית'רינז"), ולנסות לבעוט עוד קצת במארק צוקרברג בעודו על הקרשים (כאן: בילי באוור, שהוא יותר כמו שילוב של מיני מנכ"לי הייטק ידועים, בגילומו של טופר גרייס). "מראה שחורה" לא תמיד ניחנת בכתיבה עדינה ומתוחכמת, אז גם בפרק הזה יש כמה מסרים גסים ובוטים באופן מוגזם כדי שאיש לא יפספס חלילה, כשלצדם גם דיון מעניין בכוח הרב שיש לרשתות החברתיות מול רשויות החוק. אבל מעבר לזה, זו שעה וקצת של מתח אפקטיבי עם סוף מרגש ואפילו קריצה/בדיחה קטנה על חשבונה של נטפליקס (המטה של "סמית'רינז" ממוקם בלוס גאטוס קליפורניה, ביתה של מי שמפיקה כעת את "מראה שחורה" ושבלי ספק מכילה דמיון התנהלותי רב לחברה הפיקטיבית הזו).
אפשר לכתוב זאת שוב ושוב ושוב: סיפור מעניין ומקורי שבנוי טוב מתחילתו ועד סופו מנצח כל מסר חתרני או ממשק אינטראקטיבי. יש לומר שההפקה עדיין מעולה והשחקנים טובים והבימוי לרוב נהדר, אבל צריך גם להדגיש בפונט עבה ועם רקע צהוב זוהר יותר: זה כבר לא מספיק.
בשלב הזה של חייה הופקו ל"מראה שחורה" הרבה יותר פרקים בנטפליקס מאשר ברשת שידור "אמיתית", אבל מלבד ההישג הטכני של "בנדרסנאץ'" אי אפשר לומר שהסדרה ניצלה בצורה יוצאת דופן את הפלטפורמה שניתנה לה, וגם לא ממש תפקדה כסוס טרויאני שחותר תחת הטכנולוגיה שמאפשרת אותה, כפי שהבטיח הפרומו הזה. זה, פלוס ריבוי האנתולוגיות לאחרונה, הרנסנס של ז'אנר האימה והתחושה שהיא מבולבלת ומפוזרת יותר מתמיד, אמורים לגרום לכולם לחשוב שהגיע הזמן לסגור מאחוריה את הדלת, ולהמשיך לגלול כלפי מטה כדי לרענן כל דבר אחר. כשנגיע לגשר עם הרובוטים הרצחניים נחשוב כבר איך לחצות אותו.
העונה החמישית של "מראה שחורה" זמינה בנטפליקס החל מיום רביעי.