ביוגרפיות של אושיות פוליטיות אף פעם לא היו נפוצות בישראל כמו בהוליווד, אך בשנים האחרונות דברים מתחילים להשתנות. וכך, קיבלנו לאחרונה סרטים או סדרות על דוד בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין ובנימין נתניהו, ועכשיו מגיע גם סרט תיעודי על פוליטיקאי שלא היה ראש ממשלה וגם לא התקרב לכך - דב חנין, שכיהן בכנסת מטעם חד"ש ואז הרשימה המשותפת מ-2006 ובמשך כמעט ועשור וחצי, עד שפרש לקראת הבחירות האחרונות.
מסמך תיעודי זה נקרא בפשטות "החבר דב", והוא עלה בסוף השבוע האחרון ברשת בתי קולנוע לב, לפני שיוקרן במהלך השנה הקרובה ב-yes דוקו. עומד מאחוריו ברק הימן, שיחד עם אחיו תומר מרכיב את אחד מן הצמדים המרכזיים והבלתי נלאים של עולם הדוקו הישראלי, ופס הייצור המשובח שלהם כבר הביא לנו את "גשר על הוואדי", "מיסטר גאגא" ולאחרונה גם את הלהיט המטלטל "יונתן אגסי הציל את חיי". הפעם, הקולנוען עבד בלי אחיו, אך יחד עם אורי לוי כבמאי שותף. שניהם ליוו את חנין בשנים האחרונות, בהן דמויות מן הצד שלו הפכו ליותר ויותר מוקצות בחברה הישראלית, כפי שמעידות תגובות של עוברי אורח כלפיו בתחילתו של הסרט, וכפי שוודאי עוד יעידו הטוקבקים לרשימה זו.
כל זה לא ריפה את ידיו של הפרלמנטר המצטיין, והסרט עוקב אחריו בהערצה בעודו ממשיך לנהל בנחישות את מאבקיו למען העלאת שכר המינימום, ונגד סתימת הפיות של מי שמבקשים לציין את הנכבה. הקרבות הם לא רק חיצוניים, מול יריביו האידיאולוגים בכנסת, אלא גם פנימיים, שכן היה עליו להתגבר על המתנגדים לו בתוך חד"ש כדי להבטיח את בחירתו לכנסת הלפני-אחרונה.
הדרך בה הסרט מתאר זאת מעניינת בגלל מה שאין בה לא פחות מאשר בגלל מה שיש בה. כך, למשל, הימן ולוי נמנעים משימוש בקטעי ארכיון שיספרו את הסיפור בשבילם. הם דולים מן הנפטלין רק קטע אחד, חמוד להפליא, המנציח הופעה של חנין מימי נעוריו במסגרת שעשועון של הטלוויזיה החינוכית, אך מעבר לזה הכל בזמן הווה. גם לא תמצאו פה רצף של ראשים מדברים. שני היוצרים היו יכולים לזמן מול מצלמתם שלל פרשנים פוליטיים שיעשו את העבודה בשבילם וידברו בשבחי חבר הכנסת, אבל הם מעדיפים לתת להתרחשויות לדבר בעד עצמן.
רק שתי מרואיינות יש בסרט, הנא עמורי ואורלי נוי, והן דווקא לא מהללות את חנין אלא מעבירות עליו ביקורת שנשמעה לא פעם גם מאחרות, לפיה גבר אשכנזי פריבילגי לא יכול לנהל את מאבק המדוכאים כפי שהוא מתיימר לעשות. "החבר דב" יכול היה לנסות לטאטא את האמירות הללו מתחת לשטיח, אך במקום זאת הוא מבכר דווקא להעניק להן במה. זו עוד נקודה לזכותו, שגם הופכת אותו ליצירה מורכבת יותר.
נקודה נוספת לזכות הסרט: צמד הקולנוענים מרבים כמובן לתאר את פועל החברתי של חנין, למשל חוק איסור דמי עיקול לעיוורים שרשום על שמו, או מאבקיו למען מפוני גבעת עמל ועובדי מפעל טקסטיל שעומדים לאבד את משרתם בשל סגירתו. סביר להניח שהאג'נדות הללו לא ירתיחו יותר מדי את רוב הצופים, גם אם הם מן הצד הימני של המפה, אז קל היה ל"חבר דב" להסתפק בהן, אך הימן ולוי מתעקשים להראות שוב ושוב כיצד חבר הכנסת היהודי מגלה סולידריות כלפי הפלסטינים. אנחנו שומעים אותו מצדד בפתרון שתי המדינות בכמה הזדמנויות, וגם צופים בו משתתף בהפגנה הידועה לשמצה באום אל חיראן, המספקת לדוקו הזה את הסצינה האינטנסיבית והקשה ביותר שלו.
הדוקו יוצא נשכר מכל המהלכים הללו, כמו גם מן האישיות של האנשים מאחוריו. הימן הוותיק והפורה מוכיח שוב עד כמה הוא במאי מיומן, שיודע לקחת סיפור עם כמות אינסופית של חומרי גלם, ולרקוח ממנו יצירה קצבית ומתקתקת, נטולת שומן מיותר וגם חסרת יומרות ופומפוזיות. חנין, בלי שום קשר להצטיינותו הפרלמנטרית ולאידיאולוגיה שלו, מתגלה מצידו כאישיות קולנועית: יש לו נוכחות מרשימה, חיוך כובש ודיבור כריזמטי, שמאפשרים לו בנקל לשאת סרט שלם על גבו.
חנין, אם כך, מקסים לא פחות מדב קולנועי אחר - הדב פדינגטון, כמובן. שניהם דומים גם בכך שהם קמים כל בוקר עם השאיפה להפוך את העולם לטוב יותר, ובניגוד לרבים אחרים, הם לא עושים זאת כיוון שהם מאוהבים באידיאליזם של עצמם, אלא מתוך אהבה אמיתית לזולת ואמונה בכך שכל שינוי קטן יכול לעשות הבדל גדול.
"החבר דב" נעשה אמנם מתוך הערצה מובנית למושא התיעוד, אבל הוא לא מחפש לקיים פולחן אישיות או לשכנע את המשוכנעים, אלא מבקש לשאוב השראה מגיבורו, ולהעביר אותה הלאה לקהל. הסרט עומד במשימה זו בהצלחה, כך שקשה לצאת ממנו בלי לחשוב על ההמנון של דובי קולנועי נוסף - "מה שאני עושה עשה כמוני/נסה פשוט לחשוב בראש של דוב/ואז תבין שפה לחיות מאוד קל ונעים/ואם תהיה דובון נוכל פה לעשות חיים".
