בשנה האחרונה, אי אפשר היה להסתובב בעולם הקולנוע בלי להיתקל ב"תל אביב על האש". הסרט החל את המסע הבינלאומי שלו בפסטיבל ונציה, שם הוקרן במסגרת הצד המובילה של התחרות וזיכה את כוכבו קייס נאשף בפרס השחקן הטוב ביותר. לאחר מכן הוצג בעשרות פסטיבלים מכובדים נוספים, והופץ מסחרית בצרפת, בה מכר מעל מאה אלף כרטיסים, מה שהפך אותו לסרט הישראלי המצליח מזה שנים בקופות המדינה האירופאית.
בסוף השבוע האחרון, עלה "תל אביב על האש" גם בישראל, יחד עם שפע של סרטים שהופצו לרגל החג. אפשר לקוות כי הוא לא ייבלע בתוכם, שכן מדובר ביצירה מבריקה ועשירה, שהזדמן לי לצפות בה כבר שלוש פעמים, ובכל פעם התגלה בה משהו חדש. סאמח זועבי, שכתב וביים אותה, משכיל לקחת כאן את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מן הסתם אחד הנושאים הכי נדושים שיש מבחינה קולנועית, ולהאיר אותו באור מקורי.
הוא עושה זאת באמצעות מהלך תסריטאי אותו כבר ראינו לא פעם בהוליווד, למשל ב"טוטסי": עיסוק באחורי הקלעים של אופרת סבון. במקרה זה, מדובר בטלנובלה פיקטיבית ודוברת ערבית, בשמה נקרא הסרט. מפיקים אותה בשטחי הרשות הפלסטינית, אך היא משודרת גם בישראל וזוכה להצלחה כבירה, המוכיחה כי הכמיהה שלנו לרומנטיקה והחיבור המקומי לתרבות הלבנטינית מתעלים מעל המחלוקות הפוליטיות. קל היה להניח כי זועבי הגה את כל זה בהשראת הפופולריות של "הכלה מאיסטנבול", אך הוא כמובן כתב את התסריט הרבה לפני עלייתו של הלהיט הטורקי בשטחנו, כך שמדובר בעוד מקרה בו הקולנוע חזה את המציאות.
כך או כך, קייס נאשף מגלם תסריטאי מתחיל ומרושש שבזכות קשריו המשפחתיים משתחל להפקת הסבונייה, המתרחשת ב-1967 ועוקבת אחר מרגלת ערבייה המנסה לפתות גנרל ציוני. בשלב מוקדם, פרח התסריטאות מתגלה כנכס להפקה בזכות היכרותו הטובה עם החברה הישראלית ושליטתו בשפה העברית, ומתפקיד של יועץ זוטר הוא הופך לאוטוריטה בצילומים. אלה חדשות טובות עבורו, שכן הוא זקוק לכל עזרה כדי לגמור את החודש ולכבוש מחדש את לבה של האקסית שלו.
אך יש גם חדשות רעות: הסבונייה מצטלמת ברמאללה והוא גר במזרח ירושלים. בדרך בין שתי הערים מחכה לו מחסום, ובו ממתין קצין בגילומו של יניב ביטון. מתברר כי רעייתו היא מעריצה שרופה של "תל אביב על האש", והוא מבין כי יוכל להשתמש בכוח שיש לו על התסריטאי הנתון לחסדיו כדי לעשות עליה רושם. כך, למשל, עולה בו הרעיון לשפצר את דמותו של הגנרל הטלוויזיוני כדי לשפר את תדמיתם של אנשי צבא שכמותו בעיניה, או פשוט להכתיב את ההתפתחויות העלילתיות בפרקים שעוד לא שודרו, כדי שיתאפשר לו לעשות לה ספוילרים ולהוכיח לה את היותו מצוי בסוד העניינים.
וכך, מוצא עצמו התסריטאי בין הפטיש לסדן: מימינו, קצין צה"ל שימרר את חייו אם לא יאות ללכת לקראתו, ומשמאלו הספונסרים הערבים של הסבונייה, שלוחצים כמובן על כיוון אחר לגמרי. סיטואציה זו משמשת את זועבי להמחיש את המלכוד בו נתונים אמנים פלסטינים-ישראלים, שנאלצים להתמודד עם לחצים בלתי אפשריים משני הצדדים, ואם ימשכו את השמיכה ולו מעט לצד אחד, יקימו עליהם מיידית את הצד האחר.
בסרט יש עוד רבדים רבים. המחלוקת סביב כתיבת התסריט של הסבונייה היא משל לקרב על הנרטיב של הסכסוך, בו מנסה הישראלי ברוב חוצפתו לדבר גם בשמו של הפלסטיני. עם זאת, המאבק הוא גם פנימי, בתוך הקהילה הערבית עצמה: דודו של הגיבור, מפיק הסבונייה, מעוניין לסיים את העלילה ב-1967, כי מבחינתו ההיסטוריה נגמרה שם. התסריטאי הצעיר, לעומת זאת, רואה אחרת, וככל שזה תלוי בו, המאבק רק התחיל.
במובן מסוים, הסיפור של גיבור הסרט מהדהד את זה של הבמאי שלו. התסריטאי כאן פועל תחת פיקוח הדוק של הרשויות הישראליות, ומשדר ישירות לסלונו של מעמד הביניים היהודי, אך בכל זאת מצליח להעביר מסרים בזכות המשך המאבק הפלסטיני. זועבי, מצידו, ביים את "תל אביב על האש" בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי ומפיץ אותו בחסות יונייטד קינג, החברה החזקה בשוק המקומי, וזה לא מונע ממנו לשלב אמירות ביקורתיות. מדובר אמנם בקומדיה סאטירית, אבל היא מראה את הסבל שחווים הפלסטינים במחסומים ואת היחס הכוחני והשרירותי כלפיהם, ובעיקר מבהירה כי אין להם שום כוונה להרשות למישהו אחר לשכתב את העבר שלהם, ובטח שלא לגזול מהם את החלומות לעתיד על חופש ועצמאות.
התסריט של "תל אביב על האש" מורכב וחכם, וגם הביצוע שלו מוצלח. העיצוב של הסדרה משכנע ומשעשע, עד הפרטים הקטנים ביותר: למשל, מוזיקת הפתיחה הטראשית אך הקליטה של אופרת הסבון. הדיאלוגים שנונים, ונאמרים בתזמון קומי טוב בידי שחקנים מעולים: קייס נאשף הרוויח ביושר את הפרס שלו בוונציה, עם הופעה שיש בה הרבה כוח והומור, אבל גם פגיעות ומלנכוליה; יניב ביטון, שבהופעתו כקצין עושה את עבודתו הקולנועית הגדולה עד כה, מספק תצוגה מצוינת גם כן; ובתפקידי המשנה בולטים בין השאר יוסף סוויד כגנרל הטלוויזיוני, בהופעה משעשעת שתורמת לצד הפארודי והסאטירי של הסרט.
עם זאת, כמובן שלא הכל כאן מושלם. את הדמויות הנשיות מגלמות שחקניות טובות, בהן לובנה אזאבל, לטיסיה איידו ומאיסה עבד אלהדי, אך הייצוג שלהן לא מפותח, בלשון המעטה. גם העיצוב של החיילים הסובבים את הקצין מעט נלעג וקריקטורי, בעיה שהיתה קיימת גם בסרטו הקודם של זועבי, "איש ללא סלולר".
אך בסך הכל, ולמרות היותו מינורי ודל באמצעים, הרי שכיאה לשמו, "תל אביב על האש" הוא סרט לוהט, שמצליח לעמוד בכמה מן המשימות הקולנועיות הקשות ביותר: לומר דברים מעניינים ומעוררי מחשבה על נושא שלרוב מזמן תגובות אוטומטיות ופבלוביות; לעסוק בסוגיות פוליטיות עגומות בצורה שתהיה מרימה ומהנה באותה מידה שהיא חכמה; ואולי המסובך מכל - להצחיק. נוסף לכך, השימוש שלו בחומוס כאלמנט עלילתי מרכזי גם הופך אותו למעורר תיאבון, וחשוב מזאת: בימים כאלה, נהדר לראות תוצר מקומי נוסף המצטרף ל"סופת חול", "לא פה לא שם", "אוויר קדוש", "מונא" ועוד, בכך שהוא דובר ברובו ערבית, ובמקרה זה גם מזכיר לנו כי זו היתה שפת האם של רבים מן היהודים שהגיעו לארץ.
אם נחזור לנקודת ההתחלה, ודאי יהיו כאלה שיבטלו את הצלחתו הבינלאומית של הלהיט בטענה הנושנה לפיה "כל סרט על הכיבוש תמיד מקבל פרסים". ובכן, במחילה, מדובר בקשקוש: האמת היא שהמון סרטים נעשים בנושא זוכים להתעלמות, מה עוד שיש צרות רבות מסביב לגלובוס והעולם טרוד גם בהן. העולם שרוף על "תל אביב על האש" מסיבה אחרת: רוב היצירות שנעשו עד כה על הסכסוך, ולא משנה באיזה שפה, היו נגועות בצדקנות והתקרבנות, מה שגם המאיס את הסוגייה על רוב הצופים. כאן, במקום חשיבות עצמית ורחמים עצמיים, אנחנו מקבלים הומור עצמי, והוכחה שסרט יכול להיות גם פוליטי וגם מצחיק ומגניב - שיעור שקולנוענים משני צדי המתרס יכולים לשאוב ממנו השראה.
