כולם כולל כולם רצו ש"שקרים קטנים גדולים" תחזור לעונה נוספת. הצופים הצביעו בשלט באמצעות אחוזי צפייה גבוהים במיוחד (גם בישראל), הכוכבות דיברו נון סטופ על כמה שהיה להן כיף וכמה שהנושא חשוב, האקדמיות השליכו על כולם עשרות פרסים (בעיקר על ניקול קידמן ואלכסנדר סקארסגרד), הברנז'ה ההוליוודית התלהבה לעשות לסדרה ניים דרופינג בקטע של "תראו איך הטלוויזיה היא כבר קולנוע", ובעיקר, רשת HBO העזובה נזדקקה נואשות לחליל שימנע מעכברי ווסטרוז להתפזר.
זו הייתה אמורה להיות מיני-סדרה חד פעמית, בהתבסס על ספרה של ליאן מוריארטי, אשר מיצתה את עלילתו כבר בעונה הראשונה. אבל לביקוש כזה קולקטיבי קשה לסרב, אז מוריארטי נאלצה למורת רוחה הראשונית להגות עלילת המשך שתשאיר את עולמן של החמש ממונטריי בחיים. דיוויד אי. קלי חזר לכתוב תסריטים וכל השחקנים המקוריים, כולל סקארסגרד (להירגע, זה לא ספוילר), התייצבו על הסט. היחיד שסירב לשוב הוא הבמאי, ז'אן מארק ואלה, אשר הוחלף באנדריאה ארנולד ("אמריקן האני", "מחוץ למים", "טרנספרנט"), וכדי להעלות את רף הכוכבות נוספה לקאסט מריל פאקינג סטריפ, בדמות שנכתבה במיוחד עבורה. כך, שלושה שבועות לאחר פרק הסיום של "משחקי הכס", קיבלנו עוד אירוע טלוויזיוני פומפוזי מבית HBO, למרות שהיא עדיין טוענת שהיא לא טלוויזיה.
סיימנו עם הנתונים היבשים וכעת ישר לשאלה המתבקשת - האם חזרתה של "שקרים קטנים גדולים" למסך מוצדקת? לא, מכמה סיבות. קודם כל, חסרונו של ואלה מאוד מאוד מורגש, ברמה שהעונה השנייה, לפחות מבחינה סגנונית ואווירתית, נראית כמו חיקוי של "שקרים קטנים גדולים", כאילו ארנולד ישבה עם עפרון ונייר קופי והשתדלה לא לצאת מהקווים. הנגיעות האמנותיות הקטנות של ואלה שהצליחו לייצר שוטים מקוריים, קומפוזיציות מעניינות ומשיכת מכחול מובחנת על המסך, הוחלפו בקלישאות טלוויזיוניות של דמויות שפוסעות על החוף לצלילי שיר נוגה, ומעט העומק הוויזואלי שעוד היה בסדרה המקורית הושטח כעת לכדי מבע קולנועי פשטני ובנאלי מדי. במילים אחרות וקצת פחות פלצניות - "שקרים קטנים גדולים" זו בתכל'ס אופרת סבון, ואם העונה הראשונה לפחות לא נראתה ככה, השנייה כבר לא מצליחה להסתיר את זה.
החוסר השני המורגש הוא בעלילה, לפחות באחת סוחפת. בהתבסס על שלושת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת, זו עונה שמתקשה להתניע ומתבוססת יותר מדי בהשפעות הטרגדיה של סוף העונה הקודמת על הגיבורות שלה. מובן שהמטרה המוצהרת היא לעסוק בהתמודדות של כל אחת מהן, אבל למה זה חייב להיות כל כך איטי ורפטטיבי? מלבד דמותה של סטריפ, שמנסה לבחוש בקלחת ולחשוף את התרמית של החמש, שום דבר מהותי לא באמת מקדם אותנו קדימה ולהיפך, פלאשבקים חוזרים נשנים ומיותרים למותו של פרי רק גוררים אותנו אחורה, כאילו הסדרה עדיין לא מאמינה לטוויסט המטורף של עצמה ומתקשה לעכל אותו.
שזה אירוני, כי אלמנט המתח המסתורי של 'מי מת ולמה' דווקא לא חסר בכלל, הוא לא היה עוגן מספיק כבד מלכתחילה. הסצנות הכי חזקות ואמיצות של "שקרים קטנים גדולים" היו סצנות ההתעללות הפיזית והאלימות הקשה שספגה סלסט מפרי (אפרופו נושא שחשוב לעסוק בו), סצנות שמן הסתם לא ממש קיימות בעונה השנייה לאחר מותו. השאריות היחידות שלהן מגיעות בדמות שיחותיה של סלסט עם הפסיכולוגית הפרו-אקטיבית שלה (רובין ווייגרט, "דדווד"), שמקבלת נפח מעט משמעותי יותר העונה ובצדק. בהיעדר סצנות של בית משפט בתסריט, דייוויד אי קלי, עורך דין במקצועו, משתמש בטיפולים הפסיכולוגיים כדי להעמיד את הדמויות שלו על דוכן העדים המטאפורי ולעמת אותן עם אמת שהן לא בהכרח רוצות לשמוע. אם יש מקום שבו הסדרה שוברת את ההתרחשות הסבונית וצוללת פנימה לעומקי הדמויות שלה זה שם, על ספת הפסיכולוגית, ולא בשיטוטים המהורהרים והאינסופיים על חוף הים.
אס מנצח ששוחזר בהצלחה מהעונה הראשונה, ובהחלט ראוי להיקרא גולת הכותרת של "שקרים", הוא כמובן יכולות המשחק של כל המופיעים בה. ריס ווית'רספון, קידמן, סטריפ, שיילין וודלי, לורה דרן, אדם סקוט - כולם טובים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה, וזה בהחלט לא מפתיע. ובכל זאת, יש כאן קאדר של כוכבות ענק, תסריטאי טלוויזיה ותיק ומוכח, שחקנית שהיא ככל הנראה המוערכת ביותר בהוליווד כיום, באזז מטורף ובית בדמות רשת טלוויזיה שהיא מותג של איכות - הכל כל כך גדול אבל מרגיש נורא קטן, ואפילו משעמם לפרקים. מצער מעט שאבק הכוכבים של "שקרים קטנים גדולים" לא ממש זורח, והעונה השנייה היא בפירוש לא אירוע. האם עדיין תהנו ממנה? אולי. האם תהנו ממנה יותר מכפי שנהניתם מסדרות של ערוץ הולמרק? לא בטוח.
העונה השנייה של "שקרים קטנים גדולים" זמינה מדי יום שני ב-HOT, yes וסלקום tv.