חמלה בקצה האפלה: "צ'רנוביל" היא סיפור נורא ונפלא על טבעם של בני אדם

"העמדה הרשמית של המדינה היא שאסון גרעיני בקנה מידה עולמי אינו אפשרי בברית המועצות"

דימויים מז'אנר האימה נטועים כמעט תמיד בדמות אפלה. הבוגימן, פרדי קרוגר, "זה" ורבים אחרים הם הביטוי הפיזי של הפחד, הדמות שמופיעה בסיוטים. יוצרים אוהבים להשתמש בהן כדי למסגר את הפחד ולהעניק לו פנים. אלא שבני האדם לא באמת זקוקים לפוקוס כדי לחולל אימה. הם הצליחו לגייס את המדע כדי לברוא נבל נורא הרבה יותר מכל מפלצת.

בסיום הפרק השני של "צ'רנוביל" נשלחת חבורה של עובדי כור אל מתחת לו כדי לרוקן את המים במיכלים, מה שיחסוך פגיעה גדולה יותר בחיי אדם. זוהי סצנה שמתנהלת ללא מילים, בלי יצורים אפלים וללא טיפה של דם. כל שנשמע הוא התקתוק התזזיתי של הרדיומטר והדים של מסוקי קרב חגים מקרבת מקום. ככל שמתגבר התקתוק מצטרף אליו אחד נוסף, זה שמגיע מהפנסים שנושאים עמם הכורים אל האפלה שבמרתפי הכור ומנבא את סוף חייהם הקרוב. לאט לאט הם כבים בזה אחר זה, בלי מוזיקה דרמטית וללא קול מלבד נשימות כבדות עד שהאפלה משתלטת. והנה לכם, פחד אלוהים מעשי ידי אדם.

ישנם הרבה דברים עוצרי נשימה ומטלטלים ב"צ'רנוביל" של HBO, אך ההישג הגדול ביותר של היוצר מאחוריה, קרייג מייזין, היא היכולת להפוך את הקרינה לנבל בלתי נראה. היא נוכחת ברגעי דרמה וברגעי שלווה, מרחפת מעל כל דיאלוג. ידו הנעלמה של מלאך המוות מלטפת את כל דמויות המיני-סדרה, מאיינת את מי שהיו עד אותו רגע ומגמדת אותם לפרטים חסרי אונים שעומדים בדרכה של הסערה. לטריליוני קליעי האורניום חודרי עץ, מתכת, בטון ובשר שהשתחררו לאוויר העולם, אין עניין בהפגנת כוח, שאיפות פוליטיות או חוסן מזויף. הם לא מחפשים שעיר לעזאזל לתלות בו את האחריות.

לרוב הטענה כלפי סדרות שמקטינות את דמויותיהן על חשבון האירועים היא שבכך הן מונעות חיבור רגשי. אנחנו זקוקים לפנים, לסיפור להזדהות איתו, מישהו לאהוב ומישהו לשנוא. "צ'רנוביל" בוחרת להתעלם מכך במכוון, משום שהדמות החשובה ביותר שלה נמצאת תמיד ברקע, והיא חזקה יותר מכל החיים בהם היא נוגעת בדרכה.

הפתרון הקל שעמד לפתחה של "צ'רנוביל" היה לסמן את חוסר התוחלת והגאוותנות של ראשי המשטר הרוסי, לתאר אותם כאימבצילים גאוותנים וחסרי אחריות שהביאו לאסון האדיר. רבים במערב נהגו לקטלג את האירוע כולו תחת המטרייה הזו כדי להכיל את ההשלכות הנוראיות. ואף ש"צ'רנוביל" לא חוששת להציג את אותה עיקשות מצמררת להתכחש למציאות, גם כשהיא טופחת על עיניהם של מנהיגי ברית המועצות - היא מקפידה שלא להביט עליהם מגבוה.

תחת זאת בוחר מייזין להציג את ההתרחשויות בגובה העיניים, ולהעניק ביטוי לרגעים יפהפיים ונוראים כאחד. כל פרק מביא איתו נקודת מבט נוספת של האסון, בין אם זו גבורת כורי הפחם שנדרשו לבטן את הקרקע מתחת לכור, הצמרמורת של החיילים שנדרשו לצוד את חיות הבית הנגועות או קבוצות החיילים שנשלחו בזו אחר זו כדי לנקות את הגג מלא הגרפיט הקטלני. בין גבורה לכאב ולזעם, ניכרת ב"צ'רנוביל" המון חמלה לכל מי שהאסון נגע בו. החמלה הזו מונעת ממנה להפוך קשה מנשוא ואטומה, והיא ניכרת דווקא ברגעים שבהם המצלמה מתרחקת כדי לא להטיח בנו את מלוא הזוועה.

החמלה של "צ'רנוביל" ניכרת היטב גם ביחס שלה לשני גיבוריה המרכזיים, ובתהליך שהם עוברים לאורכה. ואלרי לגאסוב (ג'ארד האריס) מוצא באמצעות האסון את הלעומתיות שמאפשרת לו להציג את התמונה המלאה של האסון שאיש אינו רוצה לראות. כשסכנת כלייה מרחפת מעל מיליונים, לפתע החשש לחירות האישית משתחרר ואיתו ההבנה שמעטה האימה המדינתי של ברית המועצות המפחידה הוא כולו הצגה. מרתק לא פחות הוא התהליך של בוריס שצ'רבינה (סטאלן סקרסגארד), מודל של פוליטיקאי גס רוח שהתרגל להטיל מורא באמצעות עצם נוכחותו, ומגלה כמה חסרת משמעות היא לנוכח האסון שהוא חוזה בו במו עיניו.

המשחק של האריס וסקרסגארד נפלא משום שהם מצליחים לתמצת בעדינות את סיפורה של אומה. לצד האסון במרכזה, "צ'רנוביל" דואגת לצבוע את המורכבות הזו של ההוויה הרוסית בעדינות ובדיוק רב. "זה מה שתמיד הבדיל את אנשינו", אומר שצ'רבינה לכבאים רגע לפני הכניסה למעמקי הכור, "אלף שנות הקרבה זורמות בעורקים שלנו. וכל דור חייב להכיר את סבלו הייחודי".

ההבנה הזו לנפש המעונה הרוסית ניכרה היטב גם ב"האמריקאים" המעולה. גם במרכזה עמדו אז יחסים שזיקקו את הטוב והרע של הזהות הזו. מצד אחד הנכונות לעצום עיניים, לטייח ולהטיל מורא, ומנגד מסירות הנפש והאהבה האינסופית למולדת - גם כשהיא יורקת בפרצופך, גם כשהיא דורשת ממך לוותר על היקר מכל. היכולת של "צ'רנוביל" לבטא את כל אלה הופכת אותה ליצירה שהיא הרבה מעבר לסיפור ספציפי. זוהי יצירה על יופי וכיעור אנושי שחיים זה לצד זה, כזו שמדברת על בני אדם באשר הם.

קשה לדבר על יופי ביצירה שעוסקת בכל כך הרבה כאב, אבל "צ'רנוביל" מכילה לצד היופי הפנימי גם המון יופי חיצוני. הצילומים שלה במצלמה ידנית רועדת מונעים מהאירועים להיראות מהונדסים או היסטוריים. התקריבים שלה מונעים כל אפשרות להתעלם מהכאב, הבלבול והזעם. ומדי פעם, רק כדי להזכיר לנו את מקומנו בתוך הכוחות האדירים שסביבנו, היא פותחת את הפריים כדי להציג את גודלה של הטרגדיה. מזכירה לנו שהחשיבות הגדולה שאנחנו מייחסים לכל מהמורה בחיי היומיום, מתבטלת כשהטבע עומד מולנו במלוא עוצמתו.

כל חמשת פרקי "צ'רנוביל" זמינים ב-HOT, yes וסלקום tv.