"תגיד לי, האם תהית אי פעם מדוע אנשי משמר הלילה לא נישאים ולא מולידים ילדים?", המלומד אאימון ז"ל שאל פעם מזמן את ג'ון שלג. "כדי שלא יאהבו. האהבה היא מות החובה. אם אי פעם יבוא יום שבו אביך הלורד ייאלץ לבחור בין הכבוד מצד אחד לבין אהוביו מצד שני, מה הוא יעשה?".
"הוא יעשה את מה שנכון, ויהי מה", השיב ג'ון.
"אז הלורד סטארק הוא אחד מעשרת אלפים", אמר המלומד. "רובנו לא כל כך חזקים. מהו כבוד בהשוואה לאהבת אישה? ומהי חובה בהשוואה לתחושת בן תינוק בזרועותיך? או חיוך של אח".
זו שיחה שהתקיימה בפרק התשיעי של הסדרה, כאשר נד סטארק נשבה על ידי הלאניסטרים, ובנו הבכור רוב התכונן לצאת עם צבא הצפון כדי לחלץ אותו.
"כולנו אנושיים", הוסיף אז המלומד אאימון. "כולנו ממלאים את חובתנו כשאין לכך מחיר. הכבוד בא אז בקלות. אך במוקדם או במאוחר בחיי כל אדם מגיע היום שבו זה לא קל. יום שבו עליו לבחור".
המלומד עצמו נאלץ לעמוד בפני הבחירה הקשה הזו 17 שנים קודם לכן, כאשר היה כבר איש משמר הלילה, כבול לשבועותיו, זקן ועיוור. כל משפחתו נטבחה, "אפילו הילדים הקטנים", אבל הוא לא יכול היה לעשות דבר.
"מי אתה?", שאל ג'ון.
"אבי היה מאיקר, הראשון לשמו. אחי אאיגון שלט אחריו כאשר סירבתי לכס, ואחריו בא בנו אאריז, שכונה 'המלך המשוגע'".
כעת, בפרק המקביל של העונה האחרונה, ג'ון נזכר בשיחה הזו ומתחוור עד כמה היא מכרעת, ומהיבטים רבים. ג'ון היה בטוח בשעתו שאביו ימלא את חובתו ויהי מה, אולם מעט לפני כן נד עמד בפני ברירה קשה מאוד ובחר לחוס על חייה של דאינריז במחיר אפשרי של מות רבים אחרים. המלך רוברט ציווה להתנקש בדאינריז ההרה שמעבר לים הצר, נד התפטר במחאה מתפקידו כימין המלך. "אני מבין את ההסתייגויות שלך, הלורד", אמר לו אז ואריז. "זה דבר נוראי שעלינו לשקול, דבר נתעב. עם זאת, אנו המתיימרים לשלוט מוכרחים לפעמים לעשות דברים נתעבים לטובת הממלכה. אם האלים יעניקו לדאינריז בן, הממלכה תדמם".
"איני מאחל לנערה רע", הוסיף המלומד העליון פייסל, "אבל אם הדותראקים יפלשו, כמה חפים מפשע ימותו? כמה ערים יישרפו? האין זה חכם יותר, אפילו חומל יותר, שהיא תמות עכשיו על מנת שעשרות אלפים יחיו?".
צחוק הגורל וג'ורג' ר"ר מרטין, שנים אחרי כן עומד בנו החורג של נד סטארק בפני הדילמה האכזרית אם להרוג את אותה אישה בדיוק כדי להציל את חייהם של עשרות ומאות אלפים. ובמקרה הזה מדובר בבחירה בין החובה לבין האהבה. גם בעבר נאלץ ג'ון לעשות בחירות קשות. על איגריט הוא חס בפגישתם הראשונה כאשר שבה אותה מעבר לחומה ולא הצליח להביא את עצמו להרוג אותה, אף שהשארתה בחיים היוותה סכנה לו ולחבריו. כאשר לימים איגריט - שאף היא טבחה בחפים מפשע, גברים, נשים וטף - הפנתה לעבר ג'ון את הקשת שלה בקרב על טירת שחור, כשכבר הייתה ביניהם היסטוריה ואהבה, היא ניצבה מולו במשך רגעים ארוכים בלי שתוכל להביא את עצמה לשחרר את החץ הטעון. ג'ון עצמו עמד בפניה חשוף לחלוטין, בלי לאיים בחזרה. אפשר רק לנחש אם איגריט הייתה יורה לבסוף - היא עצמה מתה על ידי חץ שהילד אולִי ירה בה.
הפעם ג'ון הוא זה שאין לו ברירה אלא לקטול במו ידיו את האישה שהוא אוהב, האישה שגם הצילה את חייו מספר פעמים. ההבדל הקריטי הוא הכישלון של "משחקי הכס" לבסס סיפור אהבה אמיתי, ממשי, בין ג'ון לדאינריז. היו ביניהם ניצוצות כבר מפגישתם הראשונה בתחילת העונה השביעית, אך מעט מאוד דקות מסך משותפות הוקדשו מאז ליחסים ביניהם, בניגוד לרומן הכובש כל כך בין איגריט לבינו, שהתפרש על פני שתי עונות וחצי, מהן עונה וחצי שבמהלכן היו תמיד ביחד. זה מניח על כתפי השחקנים את רוב המשא שנועד לשכנע אותנו שהחיבור בין ג'ון לדאני אמיתי, אלמנט שאף הוא נעדר את הקסם המתבקש. ואף על פי כן, בזכות השנים שבהן עקבנו אחר מסעה של דאני מנערה נעשקת לאישה חזקה מאין כמוה, ובזכות מצע שהותקן כבר לפני שמונה שנים בשיחה בין ג'ון למלומד איימון, הרגע הזה היה עצוב כל כך. השיר של האש ושל הקרח התברר כבלדה טראגית שוברת לב.
ירח חיי
האפר יורד על העיר כמו שלג, מכסה אותה בלבן. דאינריז פוסעת בין ההריסות ונכנסת אל אולם הכס החרב. המראה הזה מוכר: בעונה השנייה, בעודה מחפשת את הדרקונים שלה בבית הבלתי-מתים בקארת', דאני נחשפה לחיזיון שהציג בפניה את עתידה. היא פסעה באולם הכס של המבצר האדום, רק שהוא היה הרוס וחרוך, כמו עכשיו. תקרתו פעורה, שלג יורד על הרצפה והיא מותירה בו עקבות. דאני התקרבה אט אט אל כס הברזל והושיטה יד לגעת בו, אולם אז נשמע ממרחק קול דרקוניה. היא עוד היססה רגע אבל לבסוף לא נגעה בכס, במה שכבר לפני שנים נראה כהבטחה לכך שהמלוכה על שבע הממלכות לא נועדה לה. הפעם אמנם היא מניחה את ידה על משען היד של הכס, אך לא מספיקה לשבת עליו כשהיא רואה את ג'ון בקצה השני של האולם, אהובה, רוצחה.
גם מותה נרמז בעונה השנייה. בחיזיון יצאה דאני מהאולם אל מעבר לחומת הקרח שבצפון, כמו נבואה על פגישתה בבוא העת עם ג'ון שלג. סופת שלגים השתוללה, והיא פסעה בעדה עד שנכנסה לאוהל. בתוכו ישב חאל דרוגו ובזרועותיו התינוק שאמור היה להיות להם, שמעולם לא נולד. "אולי אני מתה ולא יודעת את זה", אמרה לאהובה המנוח. "אולי אני איתך בארצות הלילה".
"אנשים עושים דברים טיפשיים בשביל האהבה", אמרה סאנסה לדאינריז בפרק השני של העונה השמינית, "קל לתמרן אותם". היא כמובן חששה שאחיה יהיה סומא מכדי לעמוד בפני דאני במקרה הצורך, אבל בסופו של דבר חזתה במידה מסוימת את מותה של מלכת הדרקונים. המגננות של דאינריז אינן, רוצה כל כך להאמין שסיפור האהבה בינה לבין ג'ון חזק מספיק כדי לגבור על ההשגות שלו כלפי מעשיה. בלי שתדע היא גם מדרבנת אותו לעשות את מה שעליו לעשות: "אתה יודע מה נכון, תמיד ידעת".
כמו אביה עשרים ומשהו שנים קודם לכן, דאינריז מוצאת את מותה באולם הכס. התגובה של דרוגון מוכה-היגון הייתה הטאץ' שחידד את הטרגדיה הגדולה של הרגע הזה. היצור שאיבד קודם את שני אחיו, מאבד עתה גם את "אמו". טופח בעדינות על גופה כדי לוודא, שואג בצער ובזעם כשהוא מבין. בעבר תמיד ראינו את הסרבול של הדרקונים, כיצד טלפיהם מרסקים אבנים, אולם הפעם דרוגון הרים את גופתה של דאני בעדינות רבה ונשא אותה משם.
בשלביה המוקדמים של "משחקי הכס", ההתפתחויות האחרונות של דאינריז - מאבדת את אנשיה והופכת יותר ויותר קשת-לב - היו משתרעות לפחות על פני עונה אחת. בדמדומיה של הסדרה אין לכך מקום וזמן. רק בדיעבד קיבלו מעשיה המחרידים של דאינריז מהפרק הקודם פרשנות ועדכון מהסוג שהיה אמור להיאמר או להירמז לפני כן. על שגעון-גדלות שלובּה בידי אנשיה במשך שנים, על כך שהיא לבדה תחליט מה טוב ומה לא, על האופן שבו האובדנים שחוותה יצרו שריון על לבה. אך יש ערך לנימוקים גם עכשיו. זה מעט מדי, אבל לא מאוחר מדי. הם שופכים קצת אור חיוני על קו העלילה שלה, על מה שמנחה אותה בנאום הפאשיסטי-למראה שלה מול אנשיה, הופכים את האקט של ג'ון לבלתי נמנע.
צל על הקיר
אם יש משהו שממחיש עד כמה הסדרה איבדה כל עושר וחוכמה כשהתנתקה מהספרים, הוא מגולם בדמויות של פיקחי הסדרה - טיריון, ואריז ובייליש. כולם היו דמויות מבריקות שמשכו בחוטים והפכו לצל חיוור של עצמם החל מהעונה השישית והלאה, לפעמים אף לפני כן. פעם אחר פעם הם טעו במעשים, בבחירות ובאסטרטגיות שלהם, ושיחותיהם המרובדות והעוקצניות התדרדרו בקביעות לאותן בדיחות על גמדים וחסרי זין.
טיריון, מתוקף המרכזיות שלו בסיפור, הוא הקורבן הכי גדול של ההתדרדרות. כל ימיו כיועץ לדאינריז רצופי שגיאות. כבר כשניסה להביא שלום זהיר למירין בעונה השישית ונכשל מרות, ולאחר מכן כשהגה עבור דאני תוכניות מלחמה שנחלו מפלות מביכות. בין לבין הוא לא מעלה על דעתו פרטים בסיסיים בנוגע לתמונה המלאה, כמו שהאמין שאחותו תשלח את הצבא שלה לווינטרפל או שלא חשב שמערות הקבורה עלולות להפוך למלכודת מוות. שוב ושוב כולם אומרים לו עד כמה הוא חכם, אולם בעונות האחרונות "משחקי הכס" לא סיפקה לזה כל הוכחה.
פעם, בעונה השנייה, כאשר הפיקחים והממולחים היו כתובים היטב, ישבו ואריז וטיריון בלשכה של האחרון, ששימש אז כימין המלך. ואריז חד לחברו חידה: "שלושה אנשים דגולים יושבים בחדר: מלך, כומר ואיש עשיר. ביניהם עומד שכיר חרב פשוט. כל אדם דגול שוכר את שכיר החרב כדי להרוג את שני האחרים. מי חי, מי מת?"
"תלוי בשכיר החרב", אמר טיריון.
"האומנם? אין לו כתר ולא זהב ולא חן בעיני האלים", אמר ואריז.
"יש לו חרב, כוח החיים והמוות", השיב טיריון.
"אבל אם נושאי חרב הם השולטים, מדוע אנו מעמידים פנים שמלכים הם בעלי כל הכוח?...". לבסוף חתם העכביש: "כוח שוכן היכן שאנשים מאמינים שהוא שוכן. זו תחבולה. צל על הקיר. ואיש קטן מאוד יכול להטיל צל גדול".
טיריון למעשה ציטט חלק מהדברים האלה מוקדם יותר העונה, בפרק הרביעי, לפני שהושתק על ידי ברון. המלכה שכרה את ברון להרוג את שני אחיה, ושכיר החרב מצא את עצמו בסיטואציה דומה לזו שהגה ואריז. אצל מי שוכן הכוח? אצל זו ששלחה אותו ושילמה לו מראש או אצל אלה שככל הנראה יביסו אותה? כמובן, קו העלילה המטופש הזה - שאפשר היה לוותר עליו כליל לטובת דברים חשובים יותר כמו בניית דמויות - הוא לעג נוסף לרש, תצוגת תכלית למצבה החלול של "משחקי הכס" עכשיו לעומת פעם, שכנראה כל מטרתו היא לבזבז דקות מסך יקרות כדי להזכיר את החידה ההיא של ואריז.
מאז ועד היום, לאורך העונות, הכוח בווסטרוז שכן אצל אנשים מהסוג שמנה ואריז. היו מלכים, היה כומר (הדרור העליון) והיה איש עשיר (טייווין לאניסטר, שמשך בחוטים במשך עשורים). ההמונים יקבלו עליהם את מי ששאר הכוחות יצביעו עליו כעל הכוח העליון, אם בכניעה ואם בחסד. וכך קורה גם עם בראן. האצילים בוחרים בו, מאמינים שאצלו שוכן הכוח, ופשוטי העם יישרו קו. איש ("כמעט", כדבריו) קטן עם צל גדול, אדם-רובוט, תוכנת מחשב, שיכול לראות את כל ההיסטוריה של העולם ואת המתרחש בה כרגע. "נוצר הסיפורים" שמכיר את ההיסטוריה לפני ולפנים כך שיוכל להימנע מלחזור על אותן שגיאות איומות של כל קודמיו. זה השליט החדש של שש הממלכות.
זהו סוף מאוד ג'ורג'-ר"ר-מרטיני, בפרט הרעיון שדווקא האדם שאוחז בכל הסיפורים הוא המלך האמיתי, כלומר מרטין עצמו, אך גם הפעם - הסדרה פשוט כשלה עד כדי גיחוך לבסס את הבחירה הזו. דיוויד בניוף ודן וייס יודעים כבר מאז העונה הרביעית איך "משחקי הכס" אמורה להסתיים. מאחר שבשלב ההוא חומר המקור עמד להסתיים והסדרה נאלצה להסתדר בלעדיה, ישבו שני יוצרי הסדרה עם מרטין, שסיפר להם לאן כל זה הולך, מי ישב על הכס, מה יהיה בסופן של כל הדמויות החשובות. מה עשו השניים מעט אחרי כן? החלו להכשיר את הדרך שתוביל את בראן אל הכס? נעזרו בשהות שלו אצל העורב בעל שלוש העיניים כדי להעמיק בהיסטוריה של ווסטרוז ולהבהיר עד כמה הכוח שלו חשוב? קטעים איתכם. הם כתבו עונה שלמה (החמישית) שבה בראן בכלל לא מופיע.
גם מה שעשו מאז רחוק מלהסביר איך דמותו הפכה להיות המועמד הסביר למלוכה בעיני היתר ובעיני עצמו. אפילו להפך. בעונה השביעית הוא הבהיר שהוא לא לורד ווינטרפל כי הוא העורב בעל שלוש העיניים, תפקיד ספציפי בפני עצמו. העונה השמינית כמעט לא התמקדה בבראן, וכאשר עשתה זאת, הוא עשה דברים בלתי מוסברים כמו "להיעלם" במשך המלחמה על ווינטרפל.
"משחקי הכס" לא באמת מכירה את דמותו של בראן/העורב בעל שלוש העיניים ולא יודעת איך להביא את הסיפור שלו אל יעדו. זה ניכר עד כאב בסצנה שבה נבחר על ידי יתר האצילים. הנאום של טיריון קצת פחות מביך מההסבר של סאם בפרק השני לעונה לכך שמלך הלילה רוצה להרוג קודם כל את בראן, אבל כל מה שקורה מסביב עושה שוב רושם מאוד חלקי ומזורז. טיריון הרגע שוחרר מהכלא, איזו סיבה יש לתולע אפור - במקרה הזה האיש עם החרב מהחידה של ואריז - לאפשר לו בכלל לנאום? ויותר מכך - איך לעזאזל הוא מסכים לחנינה של ג'ון?
גם את תולע אפור מאכזבת הסדרה, דמות שמאז ומתמיד הייתה דלה מאוד. יחד עם זאת, אפשר לתרץ את מעשיו הפעם. הכוח שוכן היכן שאנשים מאמינים שהוא שוכן, וזה נכון שבעתיים במקרה שלו, שכל חייו היה כפוף לאדונים ולפקודותיהם. זו בוודאי גם הסיבה שאינו הורג את טיריון ואפילו לא את ג'ון אחרי הגילוי על מותה דאינריז, למרות ש"זאת העיר שלנו עכשיו" - מלכתו לא הורתה על כך. לא נותר לתולע אפור כלום במקום הנוכרי הזה שהוא לא אוהב, כל הקרובים לו מתו. אם זה הצדק במקום הזה, שיהיה. ייבחר מלך חדש, טיריון יהיה ימינו, ג'ון יישלח למשמר לילה ריק ממשמעות.
הלהקה שורדת
הפרק האחרון הוא הטוב ביותר בעונה השמינית. על פניו זה לא אומר הרבה, מאחר שמדובר בעונה הלקויה ביותר של "משחקי הכס", אבל היינו צריכים את זה. הזרועות שהפרק מותח אל ראשית ימי הסדרה, הרגש שהוא מפיח בפרידות השונות - הן בין החיים לחיים (כל אחד מהסטארקים הולך לדרכו) והן בין החיים למתים (דרוגון ודאני, טיריון מוצא את גופות אחיו ונשבר) - מקשה להישאר אליו אדישים.
ומה שהכי יפה ב"כס הברזל", הפרק האחרון של הסדרה, הוא שכמעט בלי שנרגיש רוחם של המתים מרחפת מעל האירועים וההיסטוריה שבראן משַׁמר רוחשת תחתם. בפרק השני של העונה מיסאנדיי אמרה לתולע אפור שהיא רוצה לחזור אל המקום שבו נולדה, נאאת', ארץ של שוחרי שלום. הוא הבטיח שיבוא עם הבלתי-טמאים כדי להגן על אנשיה. עכשיו, על אף שמיסאנדיי כבר איננה, הבלתי-טמאים בהנהגתו שטים לקיים את ההבטחה הזו.
ופעם, בעונה הרביעית, המלך ג'ופרי לעג לג'יימי על העמוד הדל המוקדש לו בספר מפקדי משמר המלך - כל מה שנכתב עליו הוא שהיה קוטל המלך. בריאן, בסצנה נהדרת ולא מובנת מאליה, עושה חסד אחרון עם האביר שאהבה וממלאת את דפיו בדברי שבח. הוא אכן ראוי להם.
ומעל כולם ישנו אדארד סטארק. האיש שחשבנו בתחילה שהוא גיבור "משחקי הכס" ואז איבד את ראשו, מתברר בפינאלה כַגיבור הסדרה ככלות הכל, אפילו בהיעדרו. המורשת וההשפעה שלו ניצחו. אדון הצפון גידל לא פחות מארבעה מלכים. האחד כבר מת מזמן בחתונה האדומה, אחד נוסף הוכתר למלך בצפון שנים אחרי כן (ובהתחשב בהיסטוריה שלו ובטורמונד שלצדו, בטח יהפוך למלך מעבר לחומה), אחותו מולכת שם כעת, ואחיהם הקטן הוא מלך ווסטרוז.
לפני שני פרקים נפרד טורמונד מג'ון. מארת-ענקים ייקח את יתר האנשים החופשיים, יחנה איתם בטירת שחור עד שמזג האוויר יירגע ואז ויחזור איתם אל הצפון האמיתי.
"תיקח אותו איתך?", שאל ג'ון את טורמונד לגבי אוב, זאב הבלהות שלו. "הוא יהיה שמח יותר שם".
"גם אתה תהיה שמח יותר שם", אמר לו טורמונד, והוסיף: "יש בך את הצפון. הצפון האמיתי".
ג'ון פנה לדרכו דרומה, אל מעלה מלך, בלי ללטף אפילו לפרידה את הזאב שנלחם עבורו כל כך הרבה, מה שקומם בצדק את כל הצופים. עכשיו הוא מתאחד בליטוף עם החיה הנאמנה ועם טורמונד.
לכאורה הוא כבול לשבועה, מותיר מאחוריו כל תביעה לכס, ממש כשם שעשה הדוד הגדול שלו, איימון טארגאריין. אלא שכאן, כפי הנראה, ההקבלה ביניהם נגמרת. משמר הלילה לא באמת קיים, אחרת גם סאמוול טארלי היה אמור לחזור לשם במסגרת השבועה הנצחית שלו, ואיזו תועלת יש לשַעַר שבחומה אם גם ככה בקיע ענק עדיין קיים בחלקה המזרחי? ויותר מזה, ג'ון כבר אינו מי שהיה פעם.
האיש שכל חייו פעל בהתאם לכבוד ולחובה כפי שהנחיל לו האב שגידל אותו, ממשיך עמוק צפונה עם האנשים החופשיים, אלה שהציל לפני שנים כשאיפשר להם לעבור אל מעבר לחומה, השער נסגר מאחוריו לכדי מסך שחור. טורמונד אבחן נכון, יש בג'ון את הצפון האמיתי, הצפון החופשי. אמנם הצורך לעשות את הדבר הנכון תמיד הנחה אותו, אבל הוא קץ בכך. לא ראינו אותו נשבע שוב למשמר הלילה, הוא בן חורין. אולי ימצא לו אישה לאהוב שם, להוליד איתה ילדים. אולי מישהי שהלהבה נישקה אותה.
ובעוד הוא שם פעמיו צפונה, אחותו הקטנה והאהובה מממשת את מה שרצתה מזמן. כשהחלימה מפצעי הדקירה שלה בבראבוס היא פנתה לעזרת ליידי קריין, השחקנית שהוטל על אריה להתנקש בחייה. ליידי קריין סעדה אותה והציעה לה להצטרף אל שורות התיאטרון הנודד שלהם, אולם אריה סירבה. "לאן תלכי?", שאלה ליידי קריין.
"ווסטרוז היא במערב, אבל מה מערבית לווסטרוז?", אמרה אריה בדיוק את מה שהיא אומרת עכשיו. "אף אחד לא יודע. שם כל המפות מסתיימות".
"קצה העולם, אולי".
"אני רוצה לראות את זה".
ים השקיעה, מערבית לווסטרוז, זכה לאורך ההיסטוריה שטווה ג'ורג' ר"ר מרטין להרפתקנים וחוקרים שיצאו אליו בניסיון לבדוק לאן הוא מוביל. אחד מהם היה אפילו ברנדון הספן, מאבות אבותיה של אריה אלפי שנים קודם לכן, שיצא לחקור אך מעולם לא נראה שוב. ספינות אחרות תרו את הים, בכללם של אנשי הברזל, יורדי הים שמעבירים את רוב ימיהם במרחבים הכחולים. כל מה שכולם מצאו היה רק ים ועוד ים.
בספר "עולם של אש ושל קרח", שבמסגרתו מרטין מרכז את ההיסטוריה של העולם שברא, הוא כותב כי המלומדים והחוקרים קבעו במידה גדולה של ביטחון שהעולם שבו הם חיים הוא עגול, כך שאלא אם כן ישנן יבשות נוספות בדרך, מי שיצליח לשרוד את ההפלגה הארוכה הזו יגיע בסופו של דבר לקצה המזרחי של אסוס. בספרים יש היסטוריה עשירה בנוגע למסע הזה - בכלל זאת אליסה פרמן, הרפתקנית צעירה נועזת בדומה לאריה סטארק, שנרמז כי הצליחה להשלים את המסע ואכן הגיעה לאסוס - אבל הסדרה פחות עסקה בכך. בהכירנו את אריה, אנחנו יכולים רק להאמין (או לא) שמסעותיה ינחלו הצלחה.
מאז הניצחון בקרב הממזרים, אחרי טרגדיות רבות שפקדו אותם והגיעו לשיא בחתונה האדומה, בני משפחת סטארק הם אדונים לגורלם. כך גם בסיומה של הסדרה. נד חינך אותם ש"הזאב הבודד מת אבל הלהקה שורדת", אריה עצמה אמרה לאחרונה שבני הברית שלה הם משפחתה. אך הם לא צריכים להיות צמודים אחד לשני כדי שזה יהיה נכון. כולם גדלו והתפתחו והתחזקו ויכולים לצאת לדרכם. אחרי הכל, בראן תמיד יכול לגלגל את עיניו ולבדוק אם הכל אצלם בסדר.
קטנות
"יש בלבי חולשה לנכים וממזרים ודברים שבורים", אמר טיריון לבראן בפרק הרביעי של הסדרה, כשהתקין עבורו אוכף שבאמצעותו יוכל לרכוב על סוס למרות השיתוק ברגליו. כך שיש משהו יפה בכך שהוא מכנה את המלך החדש "השבור", ולמרות זאת, עבור יתר האנושות זה נשמע כמו כינוי מעליב למדי. בפרט כשהבחור הצעיר הזה הוא גם העורב בעל שלוש העיניים, זה לא שם מספיק חזק?
אבל איזה מזל שיש לו כיסא משלו, עכשיו כשהכס הותך.
מועצת המלך נחמדה, מלבד, שוב, ברון. לא ברור מה יש ליוצרי הסדרה עם הדמות שלו. להציב אותו בתפקיד הממונה על המעות זה לתת לחתול לשמור על השמנת, וטיריון ללא ספק יודע את זה.
ובאיזה קטע סאם הוא המלומד העליון? כי הוא למד מספר חודשים במצודה?
המועצה שהצביעה על בראן כמלך מנתה כל מיני אצילים לא מוכרים, בהם נסיך דורן החדש ונטול השם. היא החזירה לרגע את אדמור טאלי הפתטי והנהדר (טוביאס מנזיס), שכנראה עדיין נשוי לבתו של וולדר פריי. הפעם האחרונה שבה ראינו אותו הייתה בעונה השישית, במצור על נהרן. בלית ברירה הוא נעתר לפקודת ג'יימי ואילץ את חייליו שלו לפתוח את השער המבצר כדי שכוחותיהם של משפחת פריי ייכנסו. בכך גזר את דינו של דודו, הדג השחור, שסירב לעזוב.
עוד הבליח בכינוס: רובין ארין, אדון הבקעה, שממש גדל מאז שראינו אותו לאחרונה, גם כן בעונה השישית, נתון לתמרוניו של בייליש הוא שלח את צבאו לסייע לסאנסה בקרב הממזרים.
זוכרים את כוס הסטארבאקס מהפרק הרביעי, זו שהייתה מטאפורה הולמת לחוסר תשומת הלב של העונה הזו? תאמינו או לא, זה קרה שוב, הפעם עם בקבוק מים ליד רגלו של סאם בשוט הזה.
הפרק האחרון של "משחקי הכס" זמין ב-HOT, yes וסלקום tv.