אנשים רבים נוהגים לומר שהמציאות עולה על כל תסריט, בבואם לתאר מקרה בלתי רגיל שאירע להם. כשאנו צופים בעלילה בתיאטרון או בקולנוע אנחנו יודעים שגם אם היא ריאליסטית, יש בה מלאכותיות. אך מה יקרה אם נתבונן בחיים הרגילים כבתיאטרון? נעזוב את המכשירים ופשוט נתבונן בבני אדם מרחוק, מבלי שנשמע אותם, לא במסגרת אח גדול טלוויזיוני, משחק ציני כזה או אחר או משהו מסוג זה. האם נשתעמם? האם נתאהב? האם הצפייה תבנה מחיצות בינינו לבינם - או תשבור אותן?
היצירה "השדה" של תיאטרון קליפה, שמועלית השבוע במסגרת פסטיבל ישראל (בימוי: אריאל ברונז, עידית הרמן), לוקחת את התיאטרון לזירת התרחשות מפתיעה עם תפאורה מפוארת. אנחנו, הצופים, מועלים לגג הצופה על כיכר צה"ל, בצומת מרכזי ומשוגע שחוצץ בין מרכז העיר המסחרי, החילוני, לבין העיר העתיקה על חומותיה, כנסיותיה ומסגדיה. הכיכר הזאת היא-היא ירושלים ובה הכל מתנגש ופועל יחד. כאן הולכים זה לצד כל מגזרי העיר, עומדים ביחד ברמזורים, רצים לתחנות הרכבת הקלה, וחוצים. זה הגרעין. "השדה", אם כן, רוצה שנצפה בחומרים שמרכיבים את ירושלים (או בדימוי שלה). מעבר לדימוי הספציפי, ישנו גם עניין עירוני כללי: להביט בעיר בפעולה, באנשים הולכים, מדברים, מתרוצצים. להביט בחיים עצמם, בדרמה של היומיומי.
במסגרת היצירה הושתלו שחקנים ודמויות בתוך הכיכר, עם תפקידים שיועדו להם מראש. אנחנו, הצופים, איננו יודעים מיהם וגם לא נגלה בסופו של המחזה אם הדמויות שחשדנו בהן כבדיוניות הן אמנם כאלה. זה הרי לא באמת משנה: כל אדם שנמצא אתמול על הכיכר ועשה דבר מה הוא גיבור ההצגה של חייו, בין אם הוא שחקן בתשלום או ילד המשחק בכדור. אנחנו בכל מקרה צופים.
הדמויות הראשונות במחזה המוזר עולות במהרה, מתבלטות בכיכר בין האנשים. צעיר במכנסי צבא וחולצה אדומה מתנודד והולך ליד המכוניות, ספק מחפש טרמפ ספק שיכור מפריע. מדי פעם הוא צועק. בצד השני של הכיכר נע במסלול מרובע אצן שעושה תרגילי כושר, זורק את בקבוק המים שלו מיד ליד ועושה מתיחות. ילדים משחקים עם כדורגל ברחבה. על הדשא איש בחולצה בהירה מנמנם על הדשא, לידו חתול הסגור בכלוב. מי מהם שחקן ומי תמהוני ירושלמי אותנטי?
אני מאשר לעצמי את מי שנע הלוך ושוב וצץ לי שוב ושוב על הרדאר כשחקן, ומשנן את ההתרחשות, רגילה ככל שתהיה. כעת אני מבחין בדמויות צבעוניות יותר: איש עם מיליון שקיות מתקרב לעמדת המשטרה. משפחה מסתובבת עם ילדה ועגלת תינוק: לילדה בובה של ארנב, לעגלה קשור בלון בצורת אינסוף - אולי זאת הצהרת פופ-ארט מנוכרת בעל משמעות פואטית, אולי דווקא לא. עובד עירייה מקרצף שוב ושוב את שלט ה-JLM (הדימוי של העיר הוא הרי מה שחשוב לקרצף). מוזיקאי רחוב פורט על גיטרה מנגינות חסרות פשר, ובהמשך הוא ישיר שיר אחד בלבד לפני שיתקפל ויסגיר את עצמו: "ואולי לא היו הדברים מעולם". לידי על המרפסת חוכך כפותיו בהנאה זבוב בגודל עצום. ביני לבין עצמי אני משתעשע במחשבה שגם הוא חלק מההצגה - כשחקן, כצופה או גם כן תמהוני שנקלע לסיטואציה.
בד בבד הולך ונרקם לו בצומת הקשה הזה פסיפס ירושלמי: חרדים, ערבים, חילונים ודתיים, תיירים, שוטרים וילדים. חרדי עם אופניים עוצר ליד עמדת המשטרה, אולי מבקש הכוונה. שוטרות מג"ב חולפות מצד אחד של הכיכר - ובחזרה. איש על כסא גלגלים משוחח עם גבר גבוה, שמביט לפתע אל המרפסת שלנו בבלבול. צעיר, אולי תלמיד של בצלאל, גורר כסא שהמשענת שלו היא מראה גדולה. המראה מכוונת אלינו. גם אנחנו נצפים כאן בכיכר.
עוד התרחשויות בכיכר: מכונית עם בלונים, כלב ומוזיקה בפול ווליום נוסעת וחוזרת. צעיר עם אוזניות עובר שוב ושוב במעברי החצייה. תיירים מצטלמים ליד החומות. בלון האינסוף של הילדה עף לבלי שוב. ילדים דתיים עומדים על פסי הרכבת הקלה ומדברים ביניהם וממול נזירה שקועה באיזה דף, ומחלקת פליירים לעוברים ושבים. אישה בבגדים צבעוניים בכובע קש ותיק שעליו מוטבע דגל ישראל מתרוצצת כה וכה.
והנה, ההצגה מגיעה לשלב השיבוש: נשים עטויות מכף רגל עד ראש בכיסוי שחור שומטות שקיות מלאות בתפוזים, ואלו מתגלגלים על פסי הרכבת הקלה. איש לא עוזר להן. לעוד מישהו נפל משהו לבן שמשאיר כתם על הכביש. אדם אחד עוזר לו. פועל הניקיון של העירייה נופל על הפסים. הרבה אנשים עוזרים לו. אמבולנס עובר. עוד שניים מצטלמים בתנוחות משונות. מאחורינו מופעלת מוזיקה בווליום גבוה, כנראה "מפצח האגוזים", וברגע השיא המוזיקלי: הצעיר המתנודד במכנסי הצבא עומד על הגג הסמוך. כשאני מביט אליו אני רואה שלידו מצלמה המופנית אלינו. הוא יורה שלושה מטחי קונפטי של לבבות לבנים. מחיאות כפיים. FIN. הזיה ירושלמית לתפארת, שמשקיפה על כל מה שיפה ומוזר בעיר הזאת.
למרות הקרשנדו, "השדה" כופרת בהתחלות או מערכות. לא נבנה ביצירה הזאת סיפור לאורך 45 הדקות. אין כאן עלילה כתובה, בוודאי שלא פאנצ'ליין. אבל דבר אחד די מדהים התרחש: שלושת רבעי שעה של פעילות משמימה כביכול כמו התבוננות בכיכר עברו בעניין וברעב ובמתח. ואולי בכל זאת מסתתר כאן לקח על ירושלים, העיר הטעונה והקשה שבה - כך אוהבים לומר לנו - כולם אוכלים זה את זה. "השדה" מראה שבעצם אפשר לראות גם את ההפך: לא כל הזמן, ולא בכל מקום, אבל יש בה מרחבים שמכילים את כל המגוון שהולך לו לדרכו, זה לצד זה. לאו דווקא מפגש, ולא דווקא חברות, ולאו דווקא שיתוף פעולה, אלא הרבה צבעים שונים שמתחברים למרקם חיים אחד, ואינספור אנשים שממלאים כיכר לאורך כמעט שעה.