כל מי שהסתובב בשנים האחרונות בתחנות רכבות ברחבי העולם ודאי ראה את המחזה המלבב הבא: פסנתר הניצב בלב התחנה, ובצידו יושב אחד מן הנוסעים או הנוסעות, שמנגן עליו וכך מרומם את רוחם של הסובבים אותו, לחוצים וממהרים ככל שיהיו.
גם הבמאי הצרפתי לודוביק ברנאר נתקל בפסנתרן שכזה, וכך עלה לו הרעיון לסרט "זה בידיים שלך", שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע. הדרמה הזו מציגה את סיפורו של נער מפרברי פריז, שניחן בכישרון מוזיקלי נדיר אבל מעולם לא קיבל הזדמנות לטפח ולממש אותו, ותחת זאת משקיע את רוב האנרגיה שלו בהסתבכות עם החוק. ההזדמנות להסבה מקצועית מגיעה בעקבות מפגש מקרי עם בכיר בקונסרבטוריון, שזקוק נואשות לטפח תגלית חדשה כדי לשפר את מעמדו המעורער. האם השניים אכן יסתייעו זה בזה כדי לגאול את נשמתם, או שהשדים מן העבר יחזרו לרדוף אותם?
"אני שוחר מוזיקה קלאסית מאז ומעולם, ותמיד רציתי לכתוב סרט בנושא, אבל לא ידעתי בדיוק איך לעשות את זה, עד שנתקלתי באותו צעיר בתחנת הרכבת, ושמעתי אותו מנגן ואלס של שופן", מספר לי הבמאי, אותו אני פוגש בפריז בריאיון לקראת צאת "זה בידיים שלך" בישראל. "במובן מסוים, אפשר להגיד שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי".
את תפקיד הבכיר המוזיקלי מגלם למבר ווילסון הוותיק, ואת הפסנתרן הצעיר משחק ז'יל בן שטרית, בנם של הבמאי סמואל בן שטרית ושל השחקנית מרי טרנטיניאן, שמתה בעודו בן חמש לאחר שאחר שבן זוגה, הרוקר הצרפתי המהולל ברטראן קנטה, תקף אותה במכות רצח.
לבן שטרית אין הכשרה מוזיקלית. האם התלבטת אם ללהק פסנתרן שלא יודע לשחק או שחקן שלא יודע לנגן בפסנתר?
"סיכמת היטב את הסיטואציה. זו היתה הדילמה, והעדפתי שחקן ולא פסנתרן. בכל הקשור לייצוג של נגינה, הקולנוע יודע לרמות ולעשות קסמים. בכל הקשור למשחק מול מצלמה, אי אפשר לעגל פינות. בחרתי בז'יל כי הוא שחקן מצוין, וגם בגלל הגיל שלו. הוא היה בן 18 כשליהקתי אותו ורציתי שהגיבור יהיה בחור צעיר כמוהו, כזה שכל החיים לפניו והוא עדיין לא יודע מה יעשה בהם. אחרי שבחרתי בו, ז'יל התיישב ליד הפסנתר והתאמן באינטנסיביות, חמש-שש שעות ביום".
הוא בכלל אהב מוזיקה קלאסית לפני הצילומים?
"לא, אבל הכרחתי אותו להקשיב, והוא אהב את זה מאוד. שמתי לו אוזניות, לחצתי על פליי וביקשתי שיבין את הרגשות שיש בתוך המוזיקה הזו ושייסחף בגאונות שלה. לשמחתי, כל זה אכן קרה. נוסף לכך, היו בצילומים עוד הרבה שחקנים צעירים, כולם מן הפרברים, וכולם נסחפו בקסם של המוזיקה הקלאסית, כך שאני כבר מרגיש שהסרט יכול לרשום לזכות עצמו מעשה טוב אחד".
איך בחרת את הקטעים המוזיקליים שבהם משתמש הסרט?
"בחרתי רק קטעים שעושים עור ברווז. לא רציתי מוזיקה אליטיסטית ומופשטת, אלא מוזיקה מרגשת. ברגע השיא, הגיבור מנגן את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של רחמנינוב, שהוא אחד הקטעים הכי קשים לנגינה, אבל יש בו אנרגיה מדהימה והוא נותן רצון לחיות. הוא רומנטי, הוא מלנכולי, הוא אינטנסיבי מאוד ויש בו שמחה ועצב. יש בו הכל, זה נורא מרגש. מוזיקה שאינה מרגשת לא מעניינת אותי".
אז הפיקסיז מרגשים אותך, אני מניח, כי שילבת בסרט גם את "Where Is My Mind".
"השאלה הזו היא הזדמנות להדגיש שחובבי מוזיקה קלאסית מקשיבים גם למוזיקה אחרת. אני מעריץ גדול של הפיקסיז עוד מנעוריי, כמובן. השיר המסוים הזה גם מלא באנרגיות ומכתיב קצב טוב לעריכה, והשם שלו גם מסמל את המצב התודעתי של הגיבור באותו רגע".
למה בחרת להתעסק בסרט דווקא בפסנתר ולא בכלי נגינה אחר?
"כי זה כלי מאוד מרשים, הוא כמו אריה שצריך לאלף".
ברנאר נולד בקאן, ושם גם נולדה אהבתו לקולנוע. "בגיל 14 התחלתי להבריז מבית ספר כדי להתפלח להקרנות בזמן הפסטיבל", הוא משחזר. "באותם ימים היה קל יותר לעשות זאת, כי האבטחה היתה הרבה פחות כבדה ותמיד הכרת איזה סדרן שיכניס אותך. ככה נכנסתי להקרנת הבכורה של 'פריז, טקסס' ואחרי שראיתי אותו אמרתי לעצמי 'וואו, זה מה שאני רוצה לעשות".
לפני "זה בידיים שלך" הספיק ברנאר לביים כמה סרטים באורך מלא שלא זכו לתהודה מיוחדת, והקרדיטים הבולטים שלו עד כה הם כעוזר במאי - אם זה בלהיטי אקשן כמו "לוסי", ופרקים 3-2 של "חטופה" או ב"השנאה", הקלאסיקה הצרפתית משנות התשעים שחזתה את הפיצוץ החברתי המממש ובא, והפכה לפולחן במדינה.
האם בזמן עשיית הסרט היה לכם מושג שהוא יהפוך לכזו קלאסיקה?
"ממש לא. ידענו, או רצינו להאמין, שזה סרט שונה ומיוחד, אבל אף אחד לא חשב שזו תהיה קלאסיקה. גם לא הבמאי מתייה קסוביץ'".
ובחזרה ל"זה בידיים שלך" - עכשיו, אחרי עשיית הסרט, האם אתה מסתכל אחרת על פסנתרנים ברכבת?
"לא מזמן חיכיתי לרכבת שאיחרה ברבע שעה, אבל הזמן חלף כלא היה כי עמדתי ליד מישהו שניגן בפסנתר. מוזיקה זה דבר מדהים. היא יכולה לשנות מצב רוח של אנשים בהרף עין. מדוכדך ככל שיהיה בן אדם, נגן רחוב יכול לשפר מיידית את מצב רוחו, אם הוא רק יעבור לידו".
פסקול הסרט בספוטיפיי
