בשנה האחרונה עלו על המסך מספר יצירות שעסקו בראשי ממשלה מהעבר. "ימי בגין" בתאגיד, סדרת "הקברניטים" של רביב דרוקר בערוץ 10, "קינג ביבי" של דן שדור ולפני שנתיים היה גם "בן גוריון: אפילוג" - במקביל לכמה וכמה ביוגרפיות שיצאו בדפוס. דרמות פוליטיות, ישיבות קבינט ומערכות בחירות מעולם לא היו סחורה דוקומנטרית חמה יותר בישראל.
וכשבישראל מתכוננים למערכת בחירות שנייה תוך שנה וכשראש הממשלה בנימין נתניהו מכהן ברצף שנים ארוכות בתפקיד הרם ביותר בישראל, ריבוי היצירות הללו מעניין, ומכניס לפרופורציות מסוימות. אין ארץ ישראל של פעם: כל הבעיות שמלוות אותנו היום וקורעות את הציבור עדיין - הכיבוש, הסכסוך, הפערים בין אשכנזים ומזרחים, הסקסיזם וכל השאר - כולן היו כאן לפני 40 שנה וגם לפני 70 שנה. לא היה שמח יותר לפני שנולדתי, וגם אז התעמולה הייתה תעמולה ומנהיגים היו מלאי חסרונות כרימון. זה אינו מבט נוסטלגי. לכל היותר, כשחוזרים אחורה אפשר רק לתהות בעצב מה היה קורה לו היו מתקבלות החלטות אחרות.
הדמות של גולדה היא אולטימטיבית לסרט שכזה: ראש הממשלה האישה היחידה בהיסטוריה של ישראל בתוך רשימה ארוכה של גברים, מנהיגת פועלים וממייסדי מערך הרווחה הישראלי - שבשל התנהלותה מול הפנתרים השחורים זוהתה דווקא עם אליטה שבעה ומנותקת, ומי שבמשמרת שלה אירע מחדל מלחמת יום הכיפורים - הטראומטית שבמלחמות ישראל. עידן שבו קמו מחאות אייקוניות, כשלצד הפנתרים גם מוטי אשכנזי ומכתב השמיניסטים שינו את מדינת ישראל לעד. זה סיפור על מגבלות הכוח, שכוחו ולקחיו יכולים להיות יפים גם היום.
ואמנם, "גולדה" הוא מהטובות שביצירות האלה, סרטם של שגיא בורנשטיין, אודי ניר ושני רוזנס ששודר אתמול ב-HOT8 כתוב היטב ומבוים נפלא. הוא מתבסס על שעה של שיחה מהשנה האחרונה לחייה של ראש הממשלה ההיא שנגנזה במרתפי הערוץ הראשון. בשיחה עם העיתונאים היא מדברת בלי פילטר ומעשנת בלי פילטר כמי שכבר אין לה מה להפסיד: הרחק מהחיים הפוליטיים, היא נלחמת רק כדי לנקות את השם שלה מהכתמים שנקשרו בו. הראיון הוא העילה - אך לא המהות של הסרט: מהפלטפורמה הזאת, יוצא הסרט לחקור בעיקר את הביוגרפיה הפוליטית של ראש הממשלה ההיא.
במידה מסוימת, מפתה לראות את "גולדה" כפריקוול לסדרה "ימי בגין": מעבר לדמיון הסגנוני, בכמה מישורים היצירות מבטאות סיפור אחד שלם - מהסירוב לשלום של ממשלת גולדה ועד החתימה של בגין על הסכם השלום עם סאדאת, מהשבר של יום כיפור לשבר של לבנון, ומהכישלון להבין את הפנתרים השחורים לנאום הצ'חצ'חים. שני המנהיגים השונים כל כך סיימו את חייהם בשנות פרישות לאחר מלחמות שהכתימו קריירות ארוכות. ביחד - עם רבין באמצע - הם ליוו את אחד העשורים המשמעותיים ביותר של ההיסטוריה הישראלית.
אך בעוד שבגין הוא אחד מראשי הממשלה הנחגגים ביותר, עד כדי שכיכב השנה בתעמולת הבחירות של שתי מפלגות משני צידי המפה הפוליטית, גולדה מאיר זכורה לשמצה, למרות שלקחה חלק בעשורים ארוכים של פעילות ציבורית. נכון, היא הרוויחה את המוניטין הבעייתי שלה בצדק. הצעירים של חורף 1973 שילמו, כמו שאומר בסרט מוטי אשכנזי, מוביל המחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, מחיר לא פרופורציונלי. ובכל זאת, ואת זה הסרט מיטיב להציג, יש לדמות הזאת פנים רבים.
בין שלל המרואיינים ל"גולדה" נמצאים סוציולוגים, היסטוריונים, בני משפחה, פוליטיקאים לשעבר ודמויות מפתח אחרות. מהם שתיעבו את מאיר ומהם שנוטים לה חסד. לצד ההאשמות, וישנן רבות כאלה, רבים מהם מודים שהיא הייתה אישה צנועה, חריפה ואידיאליסטית, שהעבירה את אחד התקציבים החברתיים ביותר אי פעם. האמביוולנטיות של המרואיינים והעמדות השונות הופכת את הסרט אפילו ליותר מרתק מדרמה ביוגרפית רגילה עם תזה ברורה. "גולדה" מזמין את הצופים להחליט בעצמם עם מי הם מסכימים, בלי לזלזל בהם ותוך הצגת כל התמונה כמעט בשעה וחצי.
מראייניה של מאיר באותו מפגש באולפני הערוץ הראשון שאלו אותה איזו כותרת הייתה מציעה לתת לפרק על כהונתה בראשות ההיסטוריה. מאיר אומרת שהיא לא יודעת, אבל מבקשת שהוא ייכתב ברחמים. לא מגיעים רחמים לאנשים המחזיקים בכוח הגדול ביותר - לכל היותר ניתן לסלוח להם - אבל "גולדה" בהחלט מנסה לתאר את הפרק של גולדה מאיר במידה גדושה של חמלה, או, אם להשתמש בשורה של יהודה עמיחי, הם עושים זאת בכל חומרת הרחמים.