באחת הסצנות המשעשעות בסדרה הדוקומנטרית "דיין: המשפחה הראשונה" (yes דוקו) של ענת גורן, קורא ליאור דיין לאחד מילדיו לעשות היכרות עם המצלמה. "זה הכלי הכי חשוב במשפחת דיין", הוא אומר, אך בנו נבהל ויוצא אל מחוץ לחדר, אל פסל תותח שהוצב שם. "אה, אוקיי, זה או תותח או מצלמה, אחד מהשניים", הוא אומר ומחייך אל המצלמה, מציג את המוטו האולטימטיבי לסיפור של סבו ואביו, ואת המנוגד והמשותף לשניהם. תותח, מצלמה, דימוי של מלחמה ומלחמה על הדימוי - שניהם רוויי קורבנות, שילוו את משפחת קנדי הישראלית במשך עשורים. הסדרה, שמבקשת לספר את קורותיהם של ארבעה דורות של בני המשפחה, תחזור לאלמנטים האלה שוב ושוב.
ענת גורן, כרגיל, אחראית על סדרה דוקומנטרית שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים: הגיבורים שלה מרתקים, המרואיינים שלה שנונים, התיעוד הארכיוני פנטסטי והפסקול יוצא מן הכלל (לא פספסנו את הגיטרות מתוך "גיבור צבא ההגנה" של פוליאנה פרנק). זאת פיסת היסטוריה תיעודית מהנה, שלא חפה מחוש אירוניה מפותח - בעיקר של הצאצאים המרדניים שקיבלו את הזכות לגולל את הסיפור המשפחתי.
והסיפור הזה כמו מספר את עצמו: אנשים עקשנים, חלוצים, בונים את המדינה בדם וביזע - וגם בכישרון וכריזמה יוצאים מגדר הרגיל - אבל הכאב בחייהם האישיים שלהם רק הולך ונערם, ורומס בדרך את האנשים הקרובים להם ביותר, ילדיהם, שמורדים בהם אידיאולוגית - אבל מעבירים את הכאבים הלאה לדור הבא, וחוזר חלילה. גורן רוקמת את תולדות משפחת דיין עם תולדות מדינת ישראל, כשרגעי הזוהר והשפל שלובים זה בזה. לבסוף, התנפצות האגדה והאתוס המשפחתי, לצד התפזרות הדור הרביעי לכל עבר על גבי הגלובוס, אמורה לשקף התנפצות של האתוס הקולקטיבי. אלה בדיוק החומרים האולטימטיביים לכתוב מהם את הרומן הישראלי הגדול.
אבל אם נודה רגע על האמת, בינינו לבין עצמנו, האם צריך בכלל עוד יצירה המתעדת את סיפורה של משפחת דיין - אולי המשפחה הישראלית המתועדת אי פעם? משה דיין, יעל דיין, אסי דיין, יהונתן גפן, אביב גפן - כל אלה סיפרו את סיפורם בשלל מדיומים, ראיונות עיתונאיים, שירים וספרים חושפניים, סרטי דוקו, אוטוביוגרפיות כתובות ומצולמות. האם לא די בכך? האם לא עדיף לגולל סיפור אחר, שעוד לא סופר? במילים אחרות, האם "דיין: המשפחה הראשונה", מצדיקה את עצמה?
ככל שהיא עשויה מעולה, לא בטוח שכך הדבר. התזה הכללית כמובן מוכרת בוודאי: המרד של אסי דיין ויהונתן גפן בדור הוריהם, ושל ילדיהם בהם, ידוע בהחלט. עניין אחר נעוץ בנראטיב המפותל שלה, שהולך קדימה ואחורה, מדלג על פרקים ושב אליהם אחר כך, כשדמויות מסוימות נעלמות או כמעט ולא מוזכרות. הסיבה העיקרית לכך היא שהסדרה מאוד ממוקדת, אולי באופן טבעי, בדמותו של משה דיין, ולאחר מותו בבנו אסי דיין, ללא ספק שתיים מהדמויות המרתקות ביותר בסיפור הישראלי, ועוסקת הרבה מאוד ביחס של הדמויות האחרות אליהן, ופחות בדברים אחרים. בעצם אפשר לומר ש-"דיין: המשפחה הראשונה" עושה לעצמה חיים קלים, שבויה בתזה נוחה ועם גיבורים מן המוכן, ובשל ההתפרסות הכללית שלה לא יורדת לעומקן של כלל הדמויות.
כך, בני המשפחה של יעל דיין, שניים מילדיו של יהונתן גפן ובנה של נורית אחותו כמעט ולא מוזכרים - וחלקם אנשים מוכרים בהחלט. כך, העבודה האמנותית של אודי דיין והקריירה הפוליטית של יעל דיין מקבלים מקום זניח לעומת סיפורו של אחיהם אסי. כך, עוזי דיין מופיע רק מעט, ומדבר כמעט רק על מה שנוגע לאביו ודודו - ופחות על עצמו. אלה אנשים עם הישגים של ממש בפני עצמם, לא רק אחים או בנים של. הגם שבסופו של דבר זוהי סדרה על המשפחה, ולא על האנשים, התוצאה לא לגמרי מאוזנת מהבחינה הזאת. בסרט של 45 דקות אי אפשר להתייחס להכל וכנראה גם לא בסדרה של ארבעה פרקים, ובכל זאת, היו רגעים שהעניין הזה בלט מאוד, גם למי שאינו בקיא בעץ השורשים.
ואולי, מה שהיה חסר בסדרה על משפחת דיין הוא קול אחר, חיצוני - קול שיציג אור חדש על הסיפור, יביט בו מבחוץ, יציע לו פרשנות חדשה - וידקור מעט את קווי העלילה. אם כבר, "דיין: המשפחה הראשונה" עושה חשק לתסריטאי שידמיין אותה מחדש אותה כפיצ'ר עלילתי, עם שחקנים סוערים, גנרלים נוקשים, פרשיות אהבה וטרגדיות של מלחמה, תותח ומצלמה. אפשר יהיה לקרוא לזה "מגילת רות".