להקת בון ג'ובי הגיע לראשונה לאנגליה כלהקת החימום של Kiss ב-1984. הם חשבו לעצמם שזוהי פסגת הקריירה שלהם ויותר טוב מזה כבר לא יהיה. שנה חלפה והלהקה חזרה לאנגליה והופיעה בתיאטרון הדומיניון בווסט-אנד בפני קצת יותר מאלף איש. ב-1986 הם כבר הופיעו בתיאטרון המרסמית' אפולו בפני 3,500 מעריצים. הם חזרו גם ב-1987, 1988 וב-1989 אפילו בילו את הכריסמס באנגליה, בין הופעה בבירמינגהם להופעה בלונדון. בדרך להופעה הם זיהו מהמטוס את אצטדיון וומבלי המפורסם, מלא מפה לפה. הם שאלו את המארגנים המקומיים מי מופיע, ואלה הסבירו להם שמדובר בזמרת הפופ דבי גיבסון. הם הביטו בפלא שהיה אצטדיון וומבלי הישן, ואמרו בינם לבין עצמם: "יום אחד נהיה גדולים כמו דבי גיבסון". ב-1995 הם עשו את זה, ובגדול - עם שלושה ערבים של סולד אאוט באצטדיון המפורסם. הם חזרו לשם שוב אחרי חמש שנים לעוד שתי הופעות ענק. האחרונה, ב-20 באוגוסט 2000, הייתה ההופעה האחרונה בהחלט לפני שאצטדיון וומבלי המיתולוגי, על כל הזכרונות שנבראו בו, נהרס. 19 שנה לאחר אותה הופעה היסטורית, בון ג'ובי חזרה בסופ"ש האחרון לראשונה לאצטדיון המחודש שנבנה על הריסות הבית בו בובי מור הניף את גביע העולם היחיד של נבחרת אנגליה. המקום בו פרדי מרקיורי גרם לכל העולם לעצור את נשימתו.
ג'ון בון ג'ובי חגג 57 אביבים לאחרונה, כאילו כדי להוכיח שיש אנשים שגיל מבחינתם זה רק מספר. הגיל אמנם זרק מעט שיבה בבלורית הבלונדינית, אבל פה פחות או יותר עניין הגיל נגמר. האנרגיה של הרוקנ'רולר המזדקן מהפנטת. הניצוץ בעיניים עדיין שם, גם החיוך הכי בוהק בצד הזה של הגלקסיה. עשרות אלפי האנשים שהגיעו לוומבלי ביום שישי האחרון כדי לראות אותו לא יכלו שלא להידבק בחיידק הזה. מעריצים ותיקים וסתם חובבי מוזיקה צעירים התאחדו יחד כדי לחגוג עם בון ג'ובי שעתיים של פאן, לא יותר ולא פחות.
הסאונד ביציעי האצטדיון המפורסם בפאתי לונדון היה זוועתי, וזו מחמאה - אך נראה שהצופים המקומיים רגילים לתופעה או לכל הפחות לא נותנים לה להפריע להם בחגיגה. גם חסרונו של ריצ'י סמבורה, הגיטריסט המוביל של הלהקה שגם כתב יחד עם ג'ון בון ג'ובי את מרבית להיטיה, לא ממש הורגש ביציעים. הגיטריסט פיל אקס שנכנס לנעליו לפני מספר שנים לא רק מצליח להעלים את חסרונו מוזיקלית, אלא גם ויזואלית הוא נראה מספיק דומה למקור - בטח במרחב הענק של וומבלי.
רשימת השירים של ההופעה ניסתה לאזן בין שלל הלהיטים של הלהקה לבין שירים מהאלבום האחרון - משימה שעוברת יחסית בהצלחה, למרות שלא מעט פנינים נשארו בחוץ - בין השאר "These Arms", "These Days", "Someday I'll Be Saturday Night", "In and Out of Love", "I'll Be There For You" וכמובן "Blaze Of Glory" מקריירת הסולו של ג'ון בון ג'ובי - אבל איפה הקהל אמור לשמוע את השיר הזה בגרסה חיה אם לא בהופעה של בון ג'ובי? אגב, רשימת השירים מההופעה לא מחייבת את ההופעה בתל אביב, מכיוון שבכל הופעה בסיבוב האחרון נעשו שינויים קלים בחלק מסדר ובחירת השירים.
הכישרון של בון ג'ובי והלהקה לא מוטל בספק, ולמרות שהוא עצמו מתבדח על השיער שהתקצר והמכנסיים שהתרחבו - הנוכחות הבימתית של ג'ון בון ג'ובי היא עדיין נכס נדיר. נכון, המנעד הקולי שלו הצטמצם עם השנים באופן טבעי, אבל בתוך אווירת השואו הענקית זה כמעט שלא בא לידי ביטוי. למעשה, כמו יין טוב - נראה שיש לא מעט יתרונות דווקא בגרסה היותר בוגרת של בון ג'ובי. הקסם הטיזרי שלו, לצד האנרגיות הבלתי פוסקות שגורמות לו לרוץ מצד לצד על הבמה ולשגע את הקהל, מאפילות לחלוטין על כל מגבלה קולית כזאת או אחרת. 90 אלף איש ששרים ורוקדים לצלילים נוסטלגיים של אגדה מהלכת (ומתרוצצת) זו חוויה מרגשת לכל חובב מוזיקה. מי שמעדיף את גרסת המקור המדויקת יכול למצוא אותה בספוטיפיי.
ההופעה נערכה ביום הארוך ביותר בשנה, וגם בהדרן, הרבה אחרי השעה עשר בלילה, עדיין השמים הלונדוניים לא היו חשוכים לחלוטין, דבר שלא הפריע ל-90 אחוז מהקהיל להדליק את הפנס שלהם בטלפון ולהאיר את פני האצטדיון באורות מנצנצים. השילוב הזה בין אור וחושך, קיטש ורוקנ'רול, הורים שמלווים את ילדיהם המעריצים (לצד הורים מעריצים שגררו את ילדיהם האדישים, שהפכו למעריצים במקום) מסמל בצורה נאה את השואו של בון ג'ובי. מופע אצטדיונים מהסוג שכבר כמעט לא רואים היום, ששולח אותנו במסע נוסטלגי לימים אחרים, תמימים יותר, טיפשיים יותר - אבל כנראה שגם מהנים יותר.
בסדרת המופת "האמריקאים" אומדת דמותה של המרגלת הרוסיה אליזבת' את ההבדלים בין פילוסופיית החיים הרוסית לאמריקנית. לפי הגישה הסובייטית, אפשר לחיות בלי רצונות - אבל אי אפשר לחיות בלי צרכים. האמריקאים, לפי הסדרה, יכולים להסתדר עם ההפך. "הייצור של יותר מדי דברים נחוצים נגמר לרוב בקיומם של יותר מדי אנשים בלתי נחוצים", אומרת אליזבת' לעמיתה בסדרה, כשהיא מלגלגת על אורח החיים האמריקאי.
קארי ראסל, השחקנית שגילמה את אליזבת' בסדרה, השתתפה כמעט 20 שנה לפני עליית הסדרה בקליפ ללהיט "Always" של בון ג'ובי. זה היה תור הזהב של MTV, והקליפ שמציג שני זוגות מאוד יפים שכמעט כל הצדדים בוגדים או נבגדים בו, הפך אותה למיני-סלב לכמה רגעים. קשה היה שלא להיזכר בקליפ הזה כשבון ג'ובי עלה להדרן באצטדיון וומבלי וביצע במפתיע את הלהיט הגדול הזה, שהוא ממעט לבצע בהופעות חיות. קשה היה שלא להיזכר במילותיה של קרי ראסל בתור המרגלת הרוסיה. "Always" הוא אולי השיר הכי יפה של בון ג'ובי, אז אין ספק שהקהל רוצה לשמוע אותו - השאלה היא האם הוא היה נחוץ היא שאלה אחרת לגמרי, בעיקר לאור העובדה שבמרוצת השנים, הוא הפך לשיר מאוד מאתגר עבור סולן הלהקה ג'ון בון ג'ובי.
"Always" זה שיר קשוח. נסו לשיר אותו לעצמכם באמבטיה ותגלו שזה באמת בלתי אפשרי. מין אריה אופראית מודרנית. אלא שאז, ממש רגע לפני שג'ון אמור לעלות כמה טונים ולהגיע לגבהים של זמרי אופרה מנוסים, דבר שהוא מתקשה פיזית לעשות כיום, הקהל החליט לחפות עליו. זה היה נחוץ. 90 אלף בריטים הבינו שלחוות את הלהיט הגדול הזה בהופעה חיה זו ההגדרה המילונית לביטוי "דברים שצריך". הרבבות התחילו לשיר את הפזמון המפורסם והצליחו "לבלוע" את האתגר הגדול של הסולן, שסיפק בתמורה את החיוך המפורסם שלו. כל הרצונות של הקהל התגשמו, כל הצרכים של הלהקה סופקו, זה היה רגע נדיר בחוסר-המושלמות שלו בתוך הופעה מדויקת להפליא, ובגלל זה הוא גם היה רגע השיא. נותר רק לקוות שהלהקה תחליט לבצע את "Always" גם בפארק הירקון החודש הבא, בתקווה לשחזור הרגע הלא-מושלם המושלם הזה. אפשר לסמוך על הקהל הישראלי שיעמוד באתגר.
קטנה
להקת האלטרנטיב המצליחה Manic Streets Preachers חיממה את בון ג'ובי במסע ההופעות שלה באנגליה. באופן מפתיע, הקהל המקומי לא היה כל כך נלהב לצפות באלילים הוולשיים, שנתנו הופעה מעולה שכללה 10 מהשירים הטובים ביותר שלהם, בנוסף לקאבר מצוין של "Sweet Child O' Mine" של גאנז אנד רוזס. רוב היציעים היו ריקים מאדם, בזמן שעל הבמה בוצעו להיטי ענק מהניינטיז כמו "Motorcycle Emptiness", "If You Tolerate This Your Children Will Be Next" ו-"A Design for Life". מבחינתם של המאניקס זו הייתה הגשמת חלום להופיע באצטדיון וומבלי, אבל היה קצת עצוב לראות את הלהקה האדירה הזאת מבזבזת את הכישרון שלה מול יציעים ריקים ומנומנמים. ואולי זה בעצם קצת הגיוני, כי אין שום קשר בין בון ג'ובי למאניקס. אולי חוץ מהעובדה ששניהם איבדו את הגיטריסט הראשי שלהם (בנסיבות שונות לחלוטין), ולשניהם קראו ריצ'י.
רשימת שירים
This House Is Not for Sale
Raise Your Hands
You Give Love a Bad Name
Born to Be My Baby
Whole Lot of Leavin'
Lost Highway
Runaway
We Weren't Born to Follow
Have a Nice Day
Keep the Faith
Amen
Bed of Roses
Blood on Blood
It's My Life
We Don't Run
Wanted Dead or Alive
Lay Your Hands on Me
Captain Crash & the Beauty Queen From Mars
I'll Sleep When I'm Dead
Bad Medicine
Always
Livin' on a Prayer
בון ג'ובי חוזרים להופעה בפארק הירקון בתל אביב ב-25 ביולי 2019, בהפקת לייב ניישן ישראל - בלוסטון גרופ. כרטיסים ניתן לרכוש כאן.
הכותב היה אורח של הפקת המופע בישראל.