הזמר הכי חם בישראל חייב להעלות הילוך אם הוא רוצה להישאר

אין טעם להכיר יותר מדי את מי שאתם מכירים ממילא: חסון הוא הכוכב העולה של השנתיים האחרונות, עם יכולות כתיבה והלחנה מוכחות ובאדיבות קול וסגנון שנמצאים בדיוק בצומת הנכון של הזמן בין מזרח ומערב ופופ עכשווי, איתי לוי פינת בניה ברבי. "שמישהו יעצור אותי", אלבום הבכורה שלו, עשוי נכון וכולל מגוון בלדות אפקטיביות על כל הקשת של הפופ, איטי וקצבי, שמח ועצוב - אך חלק מהן גם מעט חסר ייחוד מבחינת התוכן. לטוב ולרע, הכל כאן מתוקתק לפי ספר ההפקות, כמעט מתוקתק מדי. חסון זמר טוב, אבל כמו זמרים-יוצרים אחרים במיינסטרים הישראלי של השנים האחרונות, קשה לדעת מהשירים מיהו באמת בהיעדר אדג' או סגנון מקורי אמיתי או יציאה אחרת. בשביל להישאר בסביבה ולא להיעצר, כשהתחרות סביב רק מתגברת, הוא יצטרך להעלות הילוך.

שימו לב לשיר: הלהיטים הגדולים הם כמובן שיר הנושא ו"ילדים כאלה", אבל אנחנו ממליצים לכם על "אין יותר מועדונים" שסוגר את האלבום - מהשירים מהמדבקים של התקופה.

בדרך כלל נהוג לומר שהקול של אפרת בן צור הוא טעם נרכש, זמרת למתקדמים. "עיר מרוחקת" יכול לזרוק את האמירה הזאת לפח המחזור של הקלישאות: זה אלבום נפלא, מרגש, מהודק ולא פחות מכל אלה גם קומוניקטיבי. עזבו הגדרות, זהו בקלות האלבום הטוב ביותר שלה, ואחד הטובים של השנה. "עיר מרוחקת" מבוסס על שירי משוררות, ובעיקר דליה רביקוביץ'. שירי משוררים זו סוגה חבוטה, שלא פעם היא בסך הכל כיסוי ליומרנות ריקה. לא הפעם: בן צור מפיחה חיים שלמים בשירים, כשהנשק הסודי שלה הוא קולות הרקע השמיימיים, שטוענים בעומק ויופי מילים כמו "נפלאתה" או "חושך על פני תהום". בין לבין כמה קטעים אינסטרומנטליים מרפדים את השירים, לצד שני חידושים: "הלילה הוא שירים", שהופיע כבר בפרויקט "שרות חוה אלברשטיין", וגרסת בונוס מתקתקה לשיר "All I have to do is dream" של האוורלי ברדרס הישן והטוב. זה אלבום צנוע, אך רב עוצמה ויופי.

שימו לב לשיר: הבחירה קלה - הסינגל המוביל "על דרך הטבע" הוא שיר מטלטל על אובדן, כאשר המילים החידתיות של רביקוביץ' ("מה פרוש נעלם?... פרושו נוטש, פרושו נטוש"), הכלליות כל כך, הופכות אצל בן צור ליצירה עם כל כך הרבה צבעים של רגש. מהפנט מפריטת הגיטרה הראשונה.

האלבום החדש של הלהקה הוותיקה ממשיך לחקור כיוונים אלקטרוניים, מנוכרים יותר, שהתחילו באלבומים קודמים אבל כאן הגיעו לדרגה חדשה. השינוי הסגנוני (שחר אבן צור הפיק הפעם את האלבום) מקבל משמעות תוכנית: "לילה חדש" הוא אלבום רפלקטיבי שמביט אחורה על השנים שעברו, על העיר שהשתנתה, ועל מה שכולנו עשינו בזמן הזה. "זה זמן", הסינגל המוביל מהאלבום, הוא מין מסיבת הזדקנות מדכדכת: "זו הולכת להיות נסיעה ארוכה, רוב הזמן בירידה. חיות טרף בשוליים - אבל החיה הכי מפחידה היא אתה", וממשיך לקריצה ל"אנחנו שנינו מאותו מהכפר". ב"ידענו לרקוד" הם נזכרים במסיבות של שנות ה-80 שהיוו אסקפיזם, בריחה ממלחמת לבנון וכל מה שהיא סימלה. בסך הכל, "לילה חדש" מספק את סחורת הרוק האינטליגנטי שמזוהה עם הלהקה - זאת אחת המניות הכי בטוחות בסביבה - אבל הוא גם קצת מונטוני ונהנה ממעט מדי המנונים גדולים באמת, שיעמדו בשורה הראשונה של שירי הלהקה לצד הקלאסיקות הוותיקות.

שימו לב לשיר: "בוא לסנטר" - בעיטת רוקנרול שמגיעה כבר ברצועה השנייה, ומצטרפת למסורת המפוארת של השירים התל-אביביים שמוניקה חתומה עליהם.

כהן אלעזר היממה אותי בשנת 2016 כשפרסמה את "נופל מחוץ לזמן" - מסע מוזיקלי לפי ספרו הנפלא של דויד גרוסמן. שלוש שנים לאחר מכן היא חוזרת עם אלבום חדש, עם קונספט יותר חופשי וללא התחייבות לנושא כה מכביד ומאיים כמו השכול - אפילו שהעצב והגעגוע עדיין גרים כאן, יחד עם המינימליזם הסגנוני והקול השקט והעדין. יש לזה מחיר מסוים: האפקט המצטבר של הפרויקט הקודם, על כל המטענים שנקשרו בו, היה חזק במיוחד, בעוד "כל יום" הוא מן אח צעיר שלו, נקי מן הלחצים ועם פחות משא על הגב והלב. בכל זאת, מסתתרים ב"כל יום" לא מעט רגעים יפים משלו עצמו, ואולי - כך נדמה לי לפחות - הם גם אלה שמהדהדים במשהו את אותו הגעגוע של קודמיהם ("נושמת אבק", למשל). יש גם חידוש יפה ל"אחכה" של אריק איינשטיין.

שימו לב לשיר: "נומי נים", תמונה יפה של שיר ערש עם ציטוט מתוך "שיר ערש" של זרובבל גלעד ודוד זהבי. גם כאן, כהן אלעזר שרה את הגעגועים שלה כל כך יפה.