לייט נייט
"לייט נייט" הוא הסרט העלילתי הארוך הראשון שכתבה מינדי קיילינג, מן האושיות הטלוויזיוניות הבולטות של העשור האחרון. היא גם משחקת בו, בתור צעירה המתחילה לעבוד בתוכנית לילה שעד כה כל הכותבים בה היו גברים לבנים. אף אחד אף פעם לא הטיח בהם שקיבלו את המשרה בגלל פריבילגיות או נפוטיזם, אבל היא זוכה לקבלת פנים שונה לגמרי, וכולם משוכנעים שהגיעה לאן שהגיעה רק בזכות היותה אישה ממוצא הודי.
את התוכנית הוותיקה מנחה אישה אחרת, אותה מגלמת אמה תומפסון. לאור נתוני הרייטינג הדועכים, מאיימת מנהלת הרשת לנשל אותה מן הממלכה שלה, והתקווה היחידה היא להסתייע בעובדת החדשה כדי למצוא בדיחות ורעיונות שיתאימו קצת יותר ל-2019, ויביאו קהל חדש.
התסריט, אותו הביאה אל הבד הבמאית נישה גנטרה, דן בשלל סוגיות רלוונטיות - למשל, פוליטיקת הזהויות, או העובדה שהחברה מציבה סטנדרטים שונים וצבועים לגברים ולנשים. יש בו לא מעט בדיחות טובות, וקיילינג נהדרת, כמו גם רבים משחקני המשנה. בסך הכל, הצפייה מהנה למדי, אבל בסופו של דבר זו בדיוק מסוג הקומדיות שכבר שנייה לאחר סיומן עולה בקהל משפט אחד - "היה נחמד, אבל האמת שזה לא סרט כל כך טוב".
יש לכך שלל סיבות. קודם כל, אף שהסרט מתיימר להביא איתו רוח חדשה ולדבר בקולו של הדור הצעיר, התוצאה מתגלה כקונבנציונלת לחלוטין. התסריט משתמש בכל טריק נדוש שיש בספר, והוא פשטני וגם מופרך. כמעט כל נקודת תפנית מתרחשת בגלל שמישהו היה במקרה במקום הנכון בזמן הנכון.
בעיה נוספת היא עלילות המשנה הרומנטיות: זו של העובדת החדשה והצעירה מלכתחילה לא מפותחת, וזו של המנחה מתפתחת בצורה סתמית עד תמוהה. את בן זוגה מגלם ג'ון לית'גו, שחקן מהימן בדרך כלל, אבל דמותו חלשה ולא תורמת דבר.
חמור מכך, לא ברור מי הגיבורה בסרט - האם זו הדמות בגילומה של קיילינג, או זו שמגלמת תומפסון? בתחילה נראה כי האופציה הראשונה היא הנכונה, אבל אז מתברר שהתשובה היא דווקא מנחת הלייט נייט, וחבל שכך, שכן היא דמות בעייתית ביותר, שהגינונים שלה נראים כמו חיקוי לא מוצלח של מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה", וקשה לגלות כלפיה הזדהות או סימפטיה ואפילו לא רתיעה או טינה. היא מעוררת אדישות.
נוסף לכך, לפחות לפי הדרך בה מתאר הסרט את כישוריה של מנחת הלייט-נייט, קשה להבין איך החזיקה מעמד כל כך הרבה שנים על המסכים. התוכנית והמונולוגים שלה לא מעניינים בשום צורה, גם לא אחרי זריקת הכוח מצד הכותבת הטרייה והמבריקה, ובטח שלא מדגדגים את רמתם של המנחים והמנחות שאנו מכירים מן המציאות. לפיכך, התוצאה גם לא אמינה.
אפשר היה לקוות שהמעבר של קיילינג מכתיבה טלוויזיונית לקולנועית יביא עמו משהו שעוד לא ראינו, ואולי זה עוד יקרה בעתיד - אבל לא הפעם. "לייט נייט" נראה כמו גרסה דהויה של "נערה עובדת", "סוד ההצלחה שלי" וקומדיות אחרות משנות השמונים שעסקו בעובדים חדשים ובתרבות התאגידים, והוא מיושן וסתמי למדי. אף אחד לא ימות מלראות אותו בקולנוע, אבל כיאה לשמו, אפשר לחכות שיגיע למסך הקטן ולצפות בו בשעות הקטנות של הלילה.
החיים הסודיים של חיות המחמד 2
הפרק הראשון בסדרת "החיים הסודיים של חיות המחמד" יצא לפני שלוש שנים והיה להיט עצום ברחבי העולם - ובעיקר בישראל. ספק אם אולפני אילומיניישן, מי שהיו אחראים גם לסרטי המיניונים למיניהם, האמינו שההצלחה תהיה כה גדולה ואף תעקוף בהכנסותיה את "הקול בראש" ואת "קוקו" של פיקסאר, אבל לאור ההישגים המסחריים לא היתה ברורה להפיק המשכון, אז הנה הוא הגיע.
וכך, אנו פוגשים שוב את הכלבלבים דיוק ומקס, שבפעם הקודמת דיבב אותו לואי סי.קיי, אך הוא הודח בעקבות הגילויים כי תקף והטריד מינית, והוחלף בפאטון אוסוולט. לקהל בישראל זה פחות משנה, שכן הסרט מופץ כאן גם בגרסה מדובבת לעברית, וסביר להניח שרוב הקהל המקומי יראה אותה בצורה הזו.
גם גידג'ט, הכלבה המאוהבת במקס, עדיין פה, וכך גם הארנב סנובול בדיבובו של קווין הארט, ויש גם כמה דמויות חדשות - ובראשן כלב כפרי, סמכותי ועתיר ניסיון חיים בשם רוסטר, אותו מדבב הריסון פורד. לעומת זאת, עלילה של ממש אין, ומדובר יותר ברצף של מצבים והלצות.
חלק מן האפיזודות מבריקות ומקסימות - הסצינה בה מבקר מקס אצל פסיכולוג כלבים ופוגש בחדר ההמתנה שלל חיות נוירוטיות היא קלאסיקה של ממש, למשל. שאר הסרט, למרבה הצער, מוצלח הרבה פחות. רובו ברוחו של השפן המעצבן, שהפעם נהנה מנפח עלילתי גדול בהרבה, והתוצאה צעקנית ומתלהמת כמוהו. בעיה נוספת היא קו העלילה במסגרתו מנסות הדמויות לחלץ טיגריס לבן מידיו של בעל קרקס מרושע עם מבטא רוסי. בנקודה הזו, "החיים הסודיים של חיות המחמד" קופץ את הטיגריס, ונהיה תמוה, מופרך ומאולץ.
בסך הכל, רמתו של הסרט נמוכה ביותר, ואפשר להבין למה ביצועיו בקופות ארצות הברית היו מאכזבים יחסית לקודמו. הוא מזכיר את ההמשכונים הנחותים שדיסני היו מפיקים בזמנו ישירות למדפי ה-DVD, למשל "מלך האריות 2", "אחי הדב 2" וכדומה, ומתקשה להצדיק את נוכחותו על המסך הגדול. ספק אם כל זה ימנע מן "החיים הסודיים של חיות המחמד" להצליח בישראל, בה כמעט כל תוצר אנימציה מפגיז בקופות, אבל סביר גם להניח שמפיקיו לא ימהרו כל כך ליצור פרק שלישי בסדרה.
המתים אינם מתים
"המתים אינם מתים" של ג'ים ג'רמוש עלה בארץ בסוף השבוע האחרון, כחודש וחצי בלבד לאחר שפתח את פסטיבל קאן. על פניו, זה נשמע כמו רזומה מכובד, אלא שבריביירה כבר לימדו אותנו בשנים האחרונות כי משבצת הפתיחה שלהם היא דווקא אות מבשר רעות. הסיבה לכך היא שסרטים נבחרים לאייש אותה לפי קריטריון אחד בלבד - כמות הכוכבים שהם יכולים לספק לשטיח האדום, וכיוון שבימינו כבר אין הרבה שחקנים ושחקניות במעמד הזה, גם אין הרבה יצירות קולנועיות נוצצות באמת, ומנהלי האירוע מתפשרים על מועט.
וכך, קאן נפתח בשנים האחרונות עם סרטים בינוניים עד עלובים כמו "גרייס ממונאקו", "קפה סוסייטי", "כולם יודעים" ועכשיו גם "המתים אינם מתים", שדי במבט קצר ברשימת הקרדיטים שלו כדי להבין למה דווקא הוא הוציא לדרך את הפסטיבל חובב חליפות הטוקסידו והעקבים: מופיעים בו, בין השאר, אדם דרייבר, ביל מוריי, טילדה סווינטון, סלינה גומז ואחרים. כלומר, קאדר מספיק זוהר בשביל השטיח האדום. עם זאת, לא די בו כדי להכניס צבע ועוקץ לסרט, המתגלה כיצירה המשמימה והתמוהה ביותר של הבמאי מאז "רק האוהבים שורדים".
אז, עסק ג'רמוש בערפדים, וכאן הוא מתפנה לעסוק בזומבים, ולתאר כיצד הם מערערים את שלוותה של עיירה קטנה. בעשותו כן, משתעשע הבמאי עם החוקים של ז'אנר סרטי המתים-חיים ומציג את השתלשלות העניינים בשפה הייחודית לו: קצב איטי וקר רוח, הומור יבש המוגש בפנים חתומות ומשולב עם ניחוח של מלנכוליה, וכמובן הרבה סטייל, כיאה לקולנוען שתמיד היה הכי קול בלול.
אך במחילה מכבודו של היוצר המהולל ושל כל שותפיו בעלי השם, התוצאה לא מצחיקה, לא מגניבה ובעיקר לא מעניינת. למעשה, הדבר הכי מעניין שאפשר לכתוב עליו הביתה לא קשור בסרט עצמו, אלא בחוויית הצפייה בו: ראיתי את "המתים אינם מתים" בהקרנה מסחרית רגילה בחמישי בערב. 14 איש בלבד היו באולם, ושמונה מתוכם יצאו באמצע. המתים אולי לא מתים, הקולנוע קצת כן.