מעל הכל זה סיפור יפה, אפילו מרגש, עם סוף טוב: זמר בז'אנר מודחק עולה לתהילה בזכות שרשרת להיטי ענק והרבה עבודה קשה, הופך לראשון להופיע באולם הכדורסל ביד אליהו - שאחר כך יהפוך לתו תקן חדש עבור אמנים ישראלים מצליחים (ובדרך ישנה את שמו כמה פעמים) - וזוכה לאהבה עצומה. בינתיים הוא מסתבך בפרשה טיפשית (שלופים? שלוכים?), ואז בפרשה נוספת, שבגללה הוא נשלח למאסר שעוצר את הקריירה. הוא משתחרר, אך מאז עולם הפופ המקומי השתנה לבלי הכר. הוא מחליט לחזור לתחנה שרשומה על שמו, ולהתניע את השלב הבא במסע באותו אולם כדורסל בפני אלפי מעריצים. הרכב נגנים עצום, טלפונים ניידים נשלפים, סה לה וי. מסך.
אתמול (שני) זאת כבר הייתה הפעם השנייה בגלגולו הנוכחי של קובי פרץ בהיכל מנורה מבטחים. הקהל התגלה כמבוגר למדי באופן יחסי: אנשים בני ארבעים-חמישים, יש להניח שרובם אוהביו של פרץ מהסיבוב הקודם, ובני דורו. העובדה שהקהל הזה הולך איתו כל כך הרבה שנים מעידה על ההישגים שלו: לא עוד זמר פופ חולף, אלא מוזיקאי עם מורשת מסוימת. כששומעים אותו בהופעה, אפשר בקלות להבין למה ואיך זה קרה, הרבה יותר מאשר בסינגלים שמנורמלים בשביל הרדיו.
הקול שלו קצת הצטרד (ואולי זו ההתרגשות), אבל עדיין נשמע נפלא. לא פחות חשוב, הוא מלא אנרגיות. בהתלהבות ילדותית כמעט הוא חוגג את הבמה ואת ההופעה, את הילדים שלו שמצטרפים לשירים, את המעריצים שמתקרבים לבמה ונותנים לו מתנות, את האורחים ואת הנגנים. לרגעים הוא נראה כאיש המאושר ביותר בהיכל. לא תמיד זה תורגם להתלהבות חוזרת מצד הקהל, לא כל העיבודים הבריקו - אבל מצידו, פרץ נתן מעצמו הרבה מאוד, ועשה זאת במקצוענות של שועל במה ותיק.
מול היכל מלא למדי, חלקה הראשון של ההופעה התקדם היטב. על הבמה היו, ככל שהצלחתי לספור, לפחות 17 מוזיקאים לצידו של פרץ, מרכיבים במה עמוסה להפליא. וזה נפתח טוב, לאט ובטוח. היו שם "תודה לך מאמי" הטרי יחסית מהרפרטואר (מהקיץ שעבר) ו"אני אוהב אותך", מהביצועים הטובים של הערב. בשיר החמישי הוא כבר הכריז על חפלה, ומחרוזת אהבה שבשיאה "בלבלי אותו" עושה את שלה. בהמשך אירח פרץ לשני שירים את אושר כהן - שם שמתחיל לטפס למעלה - לשני ביצועים נאים: "בתוך הראש שלי" שכהן כתב לפרץ, והלהיט הפרטי שלו "ברגעים שאת הולכת". פרץ פרגן במילים חמות לכהן הצעיר, ובעצם לכל אורחיו.
פרץ הציג עוד מגוון של שילובים: זמן קצר אחר כך, באחד הרגעים המשונים של הערב, השיר "כל הכוח" התחבר ל"שבט אחים ואחיות". פרץ אינו אחד האמנים שהשתתפו בהקלטה, והבחירה שלו לצטט אותו בכל זאת מעידה עד כמה גדול הלהיט. מעט לאחר מכן עלתה לבמה אישתאר, השותפה של פרץ ללהיט "יחד", בעצמה זמרת ענק. מהרגע שהחלה לשיר היא העבירה צמרמורת, אך למרות זאת, בסך הכל, היה בביצוע של הדואט גם משהו מאכזב, והוא אמור היה להמריא הרבה יותר גבוה. אחר כך פרץ ירד ואישתאר נשארה לגרסה מפתיעה ומעניינת לשיר הקלאסי "הדרך אל הכפר" של רבקה זהר (פרץ אמר שהיא חזרה לגור לאחרונה בישראל, ואולי זה ההקשר). אחר כך פרץ חזר לבמה עם עוד להיט גדול: "כמה אהבה", ועוד מעריצה הגיעה לבמה לשיר איתו.
משלב זה לערך, בחלקו האחרון של המופע, סבל הערב מנפילת מתח. פרץ המשיך את החגיגה שלו על הבמה, אבל לא הצליח לתרגם אותה, רוב הזמן, לחשמל באוויר. הוא הפתיע עם אירוח של יניב בן משיח ולהקת פרחי ירושלים, שלא מימש את הפוטנציאל. המשתנה הגדול היה הקהל: ברגעי השיא שלו, פרץ משל בהיכל כמו סופרסטאר, כשהמעריצים בטירוף. לעומת זאת, בלהיט הענק האחרון של פרץ "סה לה וי", לקראת סופו של המופע, הקהל כבר בקושי רקד. אפשר לתלות את האשמה באורך של המופע ובשעה המאוחרת (ובאמצע שבוע עבודה יש לכך משמעות רבה). הופעה קצרה יותר, מזוקקת יותר, הייתה משדרגת את ההופעה הזאת דרגה או שתיים לפחות למעלה.
ההופעה נסגרה במחווה לאשתו של פרץ, וביצוע נוסף ל"תודה לך מאמי" שפתח את המופע, כשכל המשפחה יחד על הבמה ושני הבנים מצטרפים לשירה. נדמה לי שמה שהוא רצה להגיד בבחירה הזאת, זה שעם כל הבלבולים, בתחילת המופע ובסופו ואחרי כל הדרך, אלה הדברים שבאמת חשובים. איך כתבנו בהתחלה? סיפור יפה, עם סוף טוב.
