התסריטאית-במאית ז'אן הרי מספרת כי בכתה לכל אורך כתיבת התסריט של "בידיים טובות", ואפשר להבין למה: אכן, מדובר בסיפור מרגש להפליא, וגם לקהל קשה שלא לבכות במהלך הצפייה. הסרט עוסק במה שידוע בצרפת כ"לידה אנונימית": אישה יכולה ללדת את בנה בבית החולים ואז למסור אותו מיידית למדינה, בלי להשאיר כל פרטים מזהים. לאחר מכן, עומדים לרשותה חודשיים במהלכם היא יכולה להתחרט, ואם לא עשתה זאת - הוא נמסר לאימוץ.
"בידיים טובות", שיעלה כאן בסוף השבוע, מרכיב פסיפס אנושי מרתק ומרגש סביב תהליך שכזה. הוא עוקב אחר התינוק, אמו הביולוגית, האחיות והעובדים הסוציאליים שמטפלים בו והאישה חשוכת הילדים שמשתוקקת לאמץ אותו. התוצאה פשוט נפלאה, ולא פלא שזכתה במולדתה להצלחה ביקורתית ומסחרית. הלוואי שזה יקרה גם פה.
"הרעיון לסרט נולד כשאישה קרובה לי רצתה לאמץ ילד, ועניין אותי להבין את הנושא", אומרת הקולנוענית, בריאיון המתקיים במלון פריזאי לקראת צאת "בידיים טובות" לאקרנים. "בחרתי ב'לידה אנונימית' כי זה דבר שייחודי לצרפת, מתוך האמונה כי לכל אישה מגיע ללדת בתנאים הטובים ביותר, אך ברוב מדינות העולם לא מתאפשר. עניין אותי לעקוב אחר התקופה הקצרה בין הלידה של התינוק ועד מסירתו לאימוץ, במהלכה מי שמטפלים בו הם עובדים סוציאליים, משפחות אומנות ועוד אנשים נהדרים, שבדרך כלל נותרים מחוץ לאור הזרקורים ולא מקבלים הערכה על עבודתם. החודשיים האלה, בהם האמא הביולוגית יכולה להחליט שהיא בכל זאת רוצה לגדל את הילד ולא מוסרת אותו לאימוץ, הם מסגרת עלילתית חזקה ביותר".
כמה מקרים כאלה יש בשנה בצרפת?
"לא הרבה, כמה מאות".
כמה זמן לקח לך לעבוד על התסריט?
"בסך הכל כשנה וחצי-שנתיים, בהן עבדתי גם על דברים אחרים באותו זמן. מתוך זה, כמה חודשים הוקדשו לתחקיר. נפגשתי עם המון אנשים רלוונטיים וצברתי הרבה סיפורים מרגשים. בזמן הכתיבה אמנם לא הפסקתי להזיל דמעות, אבל בצילומים עצמם כבר הייתי רגועה. אני שמחה שבסופו של דבר הרגש עבר ממני לקהל".
איזה מין תגובות את מקבלת?
"אנשים שמכירים היטב את העולם המתואר בסרט, פונים אליי ואומרים שהוא היה מרגש ולא פחות חשוב מכך - אמין ומדויק, וזה משמח אותי. גם אנשים כמוני, שלא אומצו בעצמם ולא אימצו מעולם, אומרים שהסרט ריגש אותם, אז אני שמחה שהוא פונה לקהלים רחבים".
הקולנוענית היא בת למשפחת אצולה תרבותית. אביה הוא הזמר ז'וליאן קלר, שאינו כל כך מוכר בישראל, אבל בצרפת מדובר בכוכב גדול. אמה היא השחקנית מיו-מיו, שהופיעה בסרטים רבים, כולל כאלה שזכו להצלחה אצלנו - למשל, "חופשה במאי", בה הרי עצמה הופיעה בתפקיד קטן, בעודה בת עשר. "הייתי קטנה מכדי להבין עד כמה במאי הסרט לואי מאל חשוב ומפורסם, אבל נהניתי מאוד מחוויית הצילומים בזמן אמת, וגם כשאני נזכרת בה, מדובר בזיכרון יפה", היא משחזרת. "נולדתי בעצם מאחורי הקלעים, וכך זכיתי לראות את השחקנים בעבודתם ולמדתי עד כמה הם עובדים קשה".
הרי עצמה החלה את דרכה כשחקנית, אבל אז עברה מאחורי המצלמה. סרטה העלילתי הארוך הראשון, "מעריצה מספר אחת", זכה להצלחה נאה לפני חמש שנים, ואז הגיע "בידיים טובות". נוסף לכך, יש לה גם קריירה טלוויזיונית משגשגת. היא ביימה שני פרקים ב"10 אחוז", הסדרה הצרפתית האהודה שזמינה אצלנו בנטפליקס, ולאחרונה ביימה את הכוכבת שלה, קמי קוטן, גם בעיבוד הצרפתי הטרי ל"Fleabag" הבריטית.
"למדתי המון מן העבודה על '10 אחוז", היא אומרת. "התסריטים שלה מצוינים והשחקנים נהדרים, ועליי הוטל רק למצות מהם את המיטב. יש בה כאלה איכויות והשפה שלה כל כך מגובשת, שלא פלא שההצלחה שלה כה גדולה".
כיאה למעמדה של הרי כאחד הכוחות העולים בתעשייה הצרפתית, היא לא התקשתה לגייס לפרויקט שחקנים ושחקניות שנחשבים לכוכבים במדינתה, ורובם גם פנים מוכרות בישראל - ז'יל ללוש, אלודי בושה וסנדרין קיברלן, בין השאר. "אמנם אפשר לומר שזה סרט ריאליסטי, ולפעמים בסוג עשייה כזה עובדים עם שחקנים לא מקצועיים, אבל לא חשבתי על זה לרגע", היא אומרת. "אני אוהבת לעבוד עם שחקנים מקצועיים. למעשה, זה החלק האהוב עליי בעבודה. אני אוהבת לכתוב להם, אני אוהבת לצלם אותם ואוהבת לראות אותם משחקים. ליהקתי שחקנים מקצועיים ומנוסים אפילו לתפקידים הכי קטנים. אם יש אמת בסרט, היא נולדה מכך שהשחקנים הכי טובים משחקים את הסיפור הזה בצורה הכי טובה".
אני מניח שהתינוקות לא היו שחקנים מקצועיים.
"כמובן, אבל עבדנו קשות על הליהוק שלהם, ופגשנו המון הורים. עבודת ההכנה היתה מפרכת, אבל בזכות הזה הצילומים היו קלים ונעימים. ביקשתי מהצוות לא להיות לחוצים, כי התינוקות ירגישו את זה. אמרתי להם 'בוא נהיה בריגדת האנשים מסבירי הפנים ונטולי הלחץ'. היתה לנו שעה ביום לעבוד עם התינוקות והיינו צריכים להוציא ממנה את המיטב. למזלי, התגלה שלכל השחקנים המרכזיים יש גישה טובה לתינוקות, שזה לא משהו שאפשר ללמד. הם באמת היו בידיים טובות. בסך הכל, הצילומים היו חוויה מקסימה במיוחד. תינוקות זה דבר שובה לב".
היו מצבים בהם לא צילמת תינוקות אמיתיים?
"כן, לפעמים יש בובות פלסטיק, כי לא רציתי שהתינוקות האמיתיים ייקחו חלק בסצינות קשות מדי מבחינה רגשית, שעלולות לגרום להם טראומה. לא רציתי שישמעו משפטים כמו 'אמא שלו לא רצתה אותו' וכדומה".
למה החלטת ליצור פסיפס של דמויות וסיפורים ולא להתמקד בגיבורה אחת?
"כי עניין אותי לעסוק בכוח של הקולקטיב. הסרט הראשון שלי היה מבחינתי חוויה חזקה בגלל הקולקטיב שעמד מאחוריי. זו חוויה ייחודית לקולנוע - אתה כותב את התסריט לבד, אבל אז אתה מביא אותו לחיים יחד עם עוד עשרות אנשים, וכשזה הולך טוב, זה נותן לך כנפיים ואתה מרגיש מלא ושלם. אימוץ הוא כמובן סיפור יותר חזק מאשר הצצה לאחורי הקלעים של עשייה קולנועית, ולכן בחרתי בו כדי לספר על כוחו של הקולקטיב".
המעניין שמבין כל הדמויות, אין אחת שהיא רעה או מוצגת באופן שלילי. אין אנטגוניסטים.
"המפיקים תהו אם זו לא טעות. התעקשתי על כך ואמרתי שהאנטגוניסט כאן זה החיים עצמם, שצריך להתעלות עליהם ומעל כל האתגרים שהם מציבים. הסברתי להם שבמרכז הסרט, עומד תינוק שננטש בידי האמא שלו, וזו דרמה מספיק חזקה גם בלי שתהיה דמות של אנטגוניסט. אני שמחה שהתעקשתי".
מה הכי הפתיע אותך בתחקיר שעשית על הנושא?
"העובדה שהעובדים הסוציאליים, האחיות וכיוצא בכך כל הזמן מדברות עם התינוקות, והתינוקות מאוד קשובים. השפה היא אמצע מרכזי מבחינתם וכמישהי שמאוד אוהבת שפות, חשתי חיבור חזק לנושא".
למה את כמעט לא משתמשת במוזיקה?
"כי אני לא אוהבת שהמוזיקה עולה על הדיאלוגים. אני מאוד אוהבת את הקולות של השחקנים, את הרעש של הרחוב, את השתיקות, ולא רוצה להפריע לכל זה. אני גם מאוד אוהבת מוזיקה, אבל אם אני שמה אותה, אני רוצה שתקבל את מלוא הביטוי ולא שתהיה רק ברקע. לכן, השתמשתי בה כאן במשורה, רק בסצינות מסוימות ורק לקראת הסוף".
בצרפת יש לסרט שם אחר לעומת מדינות אחרות.
"כן, קוראים לו כאן 'Pupille', שם עם משמעות כפולה שלא קיימת בשפות אחרות. אצלנו, מגדירים כך תינוקות שנמסרו לידי המדינה, אבל זו גם המילה ל'אישון', ולכן היא מתאימה לסרט, שכל הזמן יש בו מבטים והם מאוד משמעותיים. במדינות אחרות קוראים לו 'בידיים טובות', שהוא שם שונה אבל מדויק גם כן, כי הוא מתייחס לקולקטיב שעומד במרכז הסרט".