ביום הריאיון שלי עם הקולנוען הצרפתי ז'יל ללוש, באמצע חודש ינואר האחרון, הכבישים המובילים למקום המפגש בשאנז אליזה ריקים לגמרי. כמדי יום שבת בחודשים האחרונים, התנועה בפריז משותקת בשל מחאת האפודות הצהובות. עדות נוספת להפגנות האלימות שלהן היא הזגוגיות המנופצות מכל עבר ברובע היוקרתי. אין ספק: לצרפת היה רגע של נחת בתחילת הקיץ לאחר הזכייה במונדיאל, אבל מאז היא שקעה לתוך תקופה סוערת ומדכדכת. אלה היו חדשות רעות כמעט לכולם, אבל התסריטאי-במאי דווקא הרוויח מן הסיטואציה. "לשחות או לא להיות", הקומדיה האופטימית והאסקפיסטית פרי עטו, יצאה לאקרנים בצרפת באוקטובר האחרון, וניצלה את איכותה ואת הצורך של הקהל המקומי בגלולה מתוקה כדי לרסק את הקופות. עם מכירות של 4.2 מיליון כרטיסים, היא עקפה אפילו הפקות ענק הוליוודיות כמו "הפנתר השחור" ו"אקוומן" כדי להירשם כאחת ההצלחות המסחריות הגדולות של השנה במולדתה.
"אם הסרט היה יוצא לפני שנתיים, אולי הוא לא היה מצליח באותה מידה", מודה ללוש. "הקומדיה הזו יצאה בתזמון טוב - טוב באופן מצער, כמובן. זו תקופה מסובכת, ואנשים מרגישים עצובים ואבודים. הם היו זקוקים נואשות למשב רוח של תקווה, והסרט הזה סיפק להם אותה", מוסיף הקולנוען, שאת סרטו אפשר להגדיר כ"ללכת עד הסוף" פוגש את "רוקי" בתוך בריכת השחייה. העלילה עוסקת בחבורת גברים לוזרים באמצע החיים, המוצאים גאולה בדרך מפתיעה - הם מקימים קבוצת שחייה צורנית, ובעזרת אימונים מפרכים, מוציאים מעצמם את המיטב ומוכיחים שהכל אפשרי, גם בעולם התחרותי של ענף הספורט האמנותי וגם בחייהם האישיים.
ללוש, אחת הדמויות המוכרות והאהובות בעולם הקולנוע הצרפתי ואיש חביב גם בחיים, החל את דרכו באמצע שנות התשעים כבמאי קליפים וסרטים קצרים. עם הזמן גם נכנס לתחום המשחק, ובין השאר כיכב בלהיטים כמו "אנתוני זימר", "שקרים לבנים קטנים" ו"סה לה וי". אביו יהודי שמוצאו אלג'יראי, והוא עצמו השתתף ב"היהודים: הם בכל מקום", קומדיה תמוהה על אנטישמיות שיצאה לפני שלוש שנים. "לצורך הסרט, הגעתי לצילומים בישראל והשתתפתי כאן בסצינה בה מצאתי את עצמי על הצלב, כמו ישו", הוא אומר, "אתה מבין, מה זה עבודה של שחקן? אתה קם בבוקר, הולך לעבודה - וצולבים אותך".
כעת, ללוש ישוב לישראל, והפעם לרגל הבכורה המקומית של "לשחות או לא להיות". מחר (חמישי) יפתח הסרט את פסטיבל הקולנוע הצרפתי, המתקיים כמדי שנה בסינמטקים ברחבי הארץ. ההקרנה הזו תתקיים בהיעדרו, אבל בשבוע הבא יהיו הקרנות נוספת, והפעם בנוכחותו, ובתחילת אפריל הלהיט גם יעלה כאן להקרנות מסחריות. הקהל הישראלי נוטה לחבב קומדיות תוצרת צרפת, במיוחד בשנים האחרונות, וסביר להניח שגם התוצר המקסים והמשעשע הזה ימלא כאן אולמות.
ללוש מספר כי בתחילה, התסריט שלו תיאר כיצד הדמויות מנסות לשדוד בנק. "אבל נתקעתי עם זה. התסריט נראה לי נדוש מדי. ואז, אחד המפיקים שלח אותי לראות דוקו שוודי על חבורת גברים שמתחרה בשחייה צורנית. אמרתי לעצמי שזה אידיאלי, מכמה סיבות".
והן?
"קודם כל, כי ספורט זו המחשה טובה לחשיבות העבודה הקולקטיבית. דבר נוסף, יש משהו נורא יפה בזה שאנשים טורחים לצאת מהבית ביום שני בערב, במינוס חמש מעלות, כשהם לבושים בגדים קצרים, ונוסעים רחוק לאיזה מגרש מכוער ומוזנח רק בשביל לעשות ספורט. הם שמים בצד את הפלאפון המזוין, שמים בצד את הנטפליקס המזוין - ועושים ספורט עם חברים שלהם, זה מעורר השראה. והכי חשוב: במגרש הספורט, או בריכת השחייה, אין דתות, אין מעמדות, אין היררכיות. כולם פועלים ביחד למען המטרה המשותפת".
ולמה שחייה צורנית?
"כי זה ספורט אמנותי, אז הוא מוסיף לסרט ממד פיוטי. רציתי שהחלק הראשון של הסרט יהיה יותר ריאליסטי ומחוספס, ואז השני כבר ייראה כמו קומדיה מוזיקלית, ובזכות השחייה הצורנית יכולתי להשיג את זה. נוסף לכך, העובדה שכל הגברים האלה עוסקים בענף המזוהה בדרך כלל עם נשים, מדגישה עוד יותר את היותם עופות מוזרים, ומגבירה את הצורך שלהם להתגבש יחד - כי מול העולם, יש להם רק אחד את השני".
היית מציע גם למפגיני האפודות הצהובות להתנסות בשחייה צורנית?
"הייתי מציע להם, ובעצם לכולנו, להתחיל להקשיב אחד לשני כדי שנוכל לחיות יחד. אני מרגיש שצרפת, והאנושות בכלל, היא כמו כוס זכוכית שמישהו שמט מידיו, ועכשיו היא נפלה ונשברה לאלפי רסיסים. קשה מאוד לאחות את השברים - התפרקנו לקהילות קטנות שמפולגות לפי דתות, מעמדות ומוצא אתני, אבל הפתרון היחיד הוא הקולקטיב, לחיות יחד בלי שיפוטיות ועם אנושיות ולב. 'לשחות או לא להיות' הוא לא סרט ספורט, אלא סרט על אחווה".
אחת מן המעלות של הסרט היא צוות השחקנים והשחקניות הנהדר שיש בו - גיום קאנה, מתייה אמלריק, וירז'יני אפירה, בנואה פולוורדה, ז'אן הוגו אנגלד ואחרים ואחרות. כולם מטובי בעלי המלאכה בצרפת, וכל אחד מהם מוכר מסוג אחר של עשייה - יש כאן כאלה שמזוהים עם סרטים אמנותיים, כאלה שלרוב עושים קולנוע מסחרי יותר וכאלה שבכלל עובדים בעיקר על הבמה. "גם בתעשיית הקולנוע הצרפתי יש מחנות, וזה ממש טיפשי, אז רציתי לשבור את זה ולערבב שחקנים מכל הסוגים", אומר על כך ללוש. "השאיפה שלי היתה להתיך בין המסחרי לאמנותי".
למה לא ליהקת את עצמך?
"כי אם הייתי משתתף בסרט גם כשחקן, זה אומר שהייתי צריך ללבוש בגד ים, ואיזה סמכות יש לאדם שמחלק הוראות כשהוא לבוש ככה? וברצינות - תשמע, יצרתי בעבר סרטים קצרים, ביימתי אפיזודה בסרט אפיזודות והייתי שותף לבימוי סרט באורך מלא, אבל זו הפעם הראשונה שאני מביים כזה בעצמי, ורציתי להיות מרוכז ככל האפשר. שחקנים הם כמו ילדים, וכשיש לך הרבה מהם תחת אחריותך, אתה צריך להעניק תשומת לב מיוחדת לכל אחד ואחד מהם. לא יכולתי לעשות זאת אם הייתי משחק גם בעצמי. האם בעתיד אנהג אחרת? אני לא בטוח. זה נראה לי אגו-מניאקי מדי, לככב בסרט שמלכתחילה כבר כתבת וביימת".
אתה מאוד מצליח בצרפת, אבל חשבת לנסות את מזלך גם בהוליווד?
"בזמנו הצטלמתי בהוליווד ל'שרלוק הולמס 2'. אמרו לי שהייתי מצוין, אדיר, כביר ומה לא - ואז חתכו אותי בעריכה, בלי להגיד לי אפילו. ככה הבנתי איך המערכת האמריקאית עובדת והשתכנעתי סופית שאין לי מה לעשות בה. תשמע, מה אני יכול לתרום שכריסטיאן בייל, למשל, לא יכול לתרום? בשביל מה צריך אותי שם? לא ייתנו לי לגלם דמויות מעניינות. מקסימום אהיה הרשע עם המבטא הצרפתי, וזה לא מעניין אותי. גם כבמאי - אין לי מה לעשות שם. גיום קאנה ניסה לביים בהוליווד ומאוד סבל. ז'אק אודיאר, אחד מטובי הבמאים שלנו, ביים השנה לראשונה סרט אמריקאי, והוא נכשל. יש מעט מאוד צרפתיים שעשו קריירה גדולה בהוליווד".
ואם נטפליקס יציעו לך לעשות סרט?
"אם הם יציעו לי לעשות סרט שלא הייתי מצליח לעשות אחרת - אז בכיף. הכי חשוב זה שבמאי יוכל להביא את עצמו לידי ביטוי. אלפונסו קוארון עשה אצלם את 'רומא' כי אף אולפן אחר לא הסכים להפיק לו את זה כמו שרצה, ועדיף לעשות סרט כמו 'רומא' לנטפליקס מאשר לעשות סרט כמו 'הנוקמים' לקולנוע.
"עם זאת, אני חייב להגיד שבסופו של דבר, אין תחליף לחוויה הקולנועית. לא מזמן, ראיתי בקולנוע את 'רפסודיה בוהמית'. זה סרט שהמבקרים ירדו עליו והתקשורת זילזלה בו, רק בגלל שהם לא ראו אותו עם קהל. כשאתה צופה בו באולם מלא ונלהב, אתה מרגיש כאילו שאתה בהופעה חיה של קווין. ככה זה - לא משנה מה גודל המסך שיש לך בבית, אתה לא יכול להתחרות בחוויה הקולקטיבית שהקולנוע מציע, ולכן הוא אף פעם לא ייעלם. לא מזמן הזמינו אותי גם להקרנה פרטית ומוקדמת של 'New Biz in the Hood', קומדיה בה השתתפתי כשחקן. ראיתי אותה לבד באולם, וישבתי בפנים קפואות. אחר כך ראיתי אותה בהקרנת בכורה בפסטיבל, עם אלף אנשים מסביבי שצחקו כל עשר שניות, והתפקעתי מצחוק גם אני".
בחזרה ל"לשחות או לא להיות" - את המוזיקה כתב ג'ון בריון, מטובי ובכירי המלחינים בקולנוע האמריקאי, שכתב בעבר את המוזיקה ל"שמש נצחית בראש צלול", "מגנוליה" ו"ליידי בירד" אבל לא עבד בקולנוע האירופאי. איך נוצר החיבור ביניכם?
"תמיד חלמתי לעבוד איתו, ורדפתי אחריו הרבה זמן. שלחתי לו את הסרט עשרים פעם והוא לא טרח לצפות. בסופו של דבר, המפיק אמר לי - 'תקשיב, הוא לא עונה לך, והוא אף פעם לא עשה סרטים באירופה, אז למה שיתחיל בשלך?'. כבר עמדתי להרים ידיים והתחלתי להיפגש עם מלחינים צרפתיים, אבל אז אמרתי לעצמי שאנסה פעם אחת אחרונה. שלחתי לו את הלינק, ופתאום אני רואה שהוא פתח אותו וצופה בו. בארבע בבוקר שעון צרפת מגיעה שיחה ממנו. הוא אומר לי שצפה ונהנה ושאל אם אני יכול לבוא לפגוש אותו בלוס אנג'לס. כמובן שמיהרתי לקנות כרטיס טיסה ונפגשנו. הבנתי רק חצי ממה שהוא אומר לי באנגלית, אבל שיתוף הפעולה בינינו הוביל לתוצאה נפלאה לדעתי, ומבחינתי זו היתה הגשמת חלום מטורפת ואחד הרגעים היפים בחיי".
נוסף לסרט שביימת, גם השתתפת ב"ידיים טובות", סרט יפהפה על עולם אימוץ התינוקות, שיוקרן גם כן בפסטיבל. שוחחתי עם הבמאית ז'אן הרי והיא אמרה לי שאחת הסיבות להצלחת הסרט היא שאתה כל כך טוב עם תינוקות.
"אני נהדר עם תינוקות? תשמע, אני חושב שאלא אם אתה עשוי מפלדה, כל אחד נהדר עם תינוקות. ברגע ששמים לך תינוק ביד, איך אפשר שלא להיות נהדר איתם? חוץ מזה, התינוק ששיחק בסרט היה מצוין. לא סתם תינוק, תינוק דה נירו!".
עוד חמישה סרטים שכדאי לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי
בידיים טובות - ללוש נוכח גם בסרט הזה, והפעם כשחקן, בצד כמה שחקניות מעולות, בראשן סנדרין קיברלן ואלודי בושה. כל אלו מציגות בפנינו את התהליכים השונים הנדרשים עד שתינוק יונח בידיה של אמו המאמצת. התוצאה סוחפת, מרתקת ומרגשת עד דמעות. סרט מופלא - לא להחמיץ! (ואם תחמיצו במהלך הפסטיבל, הוא יעלה כבר ביוני אצל בתי קולנוע לב)
לולה ואחיה - סרט נוסף שיעלה במהלך השנה באולמות המהימנים של קולנוע לב, אבל אם אצה לכם הדרך לצפות בו כבר בפסטיבל, למה לא? מדובר בדרמה משפחתית קומית חכמה ומקסימה בכיכובה של לודביין סנייה הנהדרת, וכפי שמשתמע משמה, היא עוסקת ביחסים בין צעירה ואחיה.
מלחמה - הסרט הכי רלוונטי שיכול להיות לעידן האפודות הצהובות, המגיע לפסטיבל בישראל לאחר שערך את בכורתו העולמית במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן. הבמאי סטפן בריזה והכוכב ונסן לנדון, שכבר היו אחראים ל"ערכו של אדם" המצוין, מציגים כאן את סיפור מאבקם הנואש של עובדים במפעל העומד בפני סגירה. סרט דברני, כמעט מתיש, וכמובן גם מאוד מדכא, אבל אקטואלי, רלוונטי ונוקב ביותר.
המעבר לאהבה - אחד הסרטים הצרפתיים שהביקורת המקומית הכי אהבה בשנה האחרונה. רומן בורינז'ה ופיליפ ריבו ביימו וגם מככבים, בסרט אוטוביוגרפי המוכיח שגם בנושא כאוב כמו פרידות אפשר לעסוק בצורה מצחיקה, וגם חכמה ומקורית כמובן.
מטריות שרבורג - מבין כל הקלאסיקות שיוקרנו בפסטיבל, זו ה-גדולה מכולן. המיוזיקל משנות השישים מוקרן לזכר המלחין שלו, מישל לה-גראן, שהלך לעולמו לפני כחודש וחצי. השירים שהוא כתב מופלאים, וכך גם כל דבר אחד בסרט הזה: הצבעים, הרומנטיקה, תצוגת המשחק של קתרין דנב, הכל.
פסטיבל הקולנוע הצרפתי ייפתח בחמישי 14.3 בסינמטק תל אביב ויתקיים בחודש הקרוב בסינמטקים ברחבי הארץ. לפרטים מלאים, שעות ומועדי הקרנה והזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.
