הטוב
נעמה חזרה! איך התגעגעתי. הייתה לה נסיגה קטנה כשאירה נטולת השדרה הצליחה לעבוד עליה, אבל שי איז באק. היא ליקקה את הפצעים, ומיד אחרי שליהיא הודחה היא נכנסה לדרייב שלא ראינו כמותו, ומאז לוקחת משימה אחרי משימה. שרשרת חסינות, צמיד וטו, דו קרב - יו ניים איט. הגורל, רוחות השמיים והשד בכבודו ובעצמו לא יעצרו אותה. מן הסתם, מוראלית עזר גם שגברת פוטין נוצחה על ידי שמחה במשימת ההדחה בהפתעה, ולא זכתה ליהנות מה"מהפכה" שלה יותר מיממה. לפחות לי זה עזר. לא היה דבר יותר מעצבן מאירה באותו פרק. ספרתי 13 פעם שהיא אמרה על עצמה שהיא פוטין בכל מיני וריאציות, במן התרברבות מוגזמת שהכי מסגירה חוסר ביטחון עצמי.
קצת אחרי כן היא הודחה, תודה לאל. היא הלכה, ועכשיו, לפחות מבחינתי, נשארה רק נעמה. היא הייתה השחקנית היחידה בעונה הזאת, למרות שמישל, שניה לפני שהשלשול שבר אותו, גילה פוטנציאל כשמכר את המשימה כדי להעיף את אלכסה (טפו, בן פורת יוסף). אני לא יכולה לדמיין את הגמר בלי נעמה, אבל מצד שני, היא לגמרי בפוטנציאל לעוף בהדחה הבאה. תכל'ס, בדיוק כמו שמני לבד על האי, כך גם היא - אין לה בן ברית כרגע. היא יכולה לחבור אליו, או לנסות איכשהו להפריד בין שמחה לג'ובאני, וזה לא נראה לי בר-יישום שנייה לפני הסוף. אם מני ייקח את משימת החסינות הבאה הוא כנראה ירצה להדיח את נעמה, והיא תיאלץ לשים בפתק שלה את אחד משניהם. אז אין לדעת מה יקרה, אבל דבר אחד בטוח - אנחנו נקבל את נעמה במיטבה בפרקים הקרובים, ואין ספק שיהיה מעניין.
הרע
כולם יכולים להירגע, כלום לא קרה לשמחה. היא נפלה למים, לא על שביל כורכר. הרופא בדק אותה, ואין לה אפילו נקע. מה שכן, לי יש נקע באישון ימין מרוב שאני כבר לא יכולה לראות את הפרצוף המתבכיין שלה. איכשהו היא מצליחה לעבוד על כולם, שממשיכים לחבק אותה ולעודד אותה כאילו היא בת שש וחצי. אישה בת שלושים ואחת, יא ראבי, לא יכולה לעמוד שניה בתוך פאקינג מסגרת עץ בלי לצרוח לאלוהים? אפילו שפת הגוף שלה תינוקית - זה כאילו היא מתעקשת לא לעזוב את הבית של אבא ואמא, אז היא פשוט מצאה לה על האי תחליפי הורים להתפנק עליהם. שימו לב, חצי מהזמן היא בתנוחת עובר ומישהו מלטף אותה או לוחש לה דברי הרגעה באוזן, בחצי השני היא מתערסלת, בוכייה, בזרועותיו של בעל סמכות הורית ומסבירה כמה קשה לה, ובשאר הזמן (כן אני יודעת שפישלתי עם האחוזים, תניחו לי) היא נושאת אליהם מבט מעריץ, כי היא יודעת ששם היא מפילה אותם.
אנשים אוהבים כשתולים בהם עיני עגל, שמבקשים את עצתם, ושגורמים להם להרגיש חזקים וחשובים. ככה היא לכדה את ג'ובאני - בהתמסכנות הבלתי נגמרת שלה היא גרמה לו להרגיש המושיע החזק, וזה ממכר. והנה עכשיו אני רואה גם את נעמה מחבקת אותה ונותנת לה נאומי מוטיבציה, מעבירה לה את הכבוד להעניק צמידי וטו, כי "מגיע לה". סליחה, למה מגיע לה? כי היא שחתה שני מטר ואז הניחה לחי וברך על רפסודה ובמשך חצי שעה לא הצליחה להעלות את הרגל השנייה? על מה בדיוק מגיע לה? על זה שכל הזמן הזה שבו היא תלויה שם היא אמרה 30 פעם "אלוהיי, אלוהיי", דיברה לאמא שלה וביקשה שתעזור לה, התפללה לאללה, שוחחה עם המצלמות, רעדה ובכתה כאילו היא דמות ראשית ב"הכלה מאיסטנבול"? על מה בדיוק מגיע לה משהו? לאורך כל המשחק הזה היא רוכבת על גבם של אנשים אחרים, והגיעה עד לכאן רק בעזרת המניפולציה האחת שהיא יודעת לעשות, העמדת הפנים הזאת שהיא ילדה קטנה וחסרת אונים.
אני לא מאמינה ששמחה כזאת חסרת אונים, ולא מאמינה שעד כדי כך קשה לה. גם במשימת העמדת הקלפים, משימה ללא הפעלת כוח או שיווי משקל, אפילו לא ראש - גם אז היא בכתה, ייללה והתחננה. תמיד לה הכי קשה, ותמיד היא תמצא סיבה לסחוט רחמים, ורצוי מהחזקים בסביבתה. הם סוחבים אותה על הגב שלהם מתחילת העונה ועד עכשיו. אבל, ויש אבל - אחד הרגעים המצחיקים של הפרק היתה ההתגלצ'ות שלה על העמוד לתוך המים. פיפי. כמובן שהיא לא יכולה לגייס הומור עצמי ולצחוק מזה, לא. חייבים דרמה. כולם רצו אליה "שמחה! שמחה!", וגיא זוארץ קרא בקול דרמטי "הביאו את הרופא". ואללה, בחיים שלי לא ראיתי את הרופא בפריים באף תוכנית "הישרדות". אפילו כשמישל התמוטט הצליחו שלא לצלם את הצוות. אבל כששמחה נפלה למים, שזו בערך הנפילה הכי רכה והכי בטוחה שאדם יכול לבקש, זה קרה, וכמובן שהיא לא חסכה מאיתנו את הבכי ההיסטרי של אחרי, כאילו היא לפחות ניצולת טיטאניק. יאללה, נמאס. הרגת אותנו, הרגת.
ה"למה מה קרה"
קודם כל, מה נשמע עם השפם שאסף אשתר גידל פתאום? נראה לי שצריך לקרוא לרופא של האי (אם הוא אי פעם יסיים לטפל בשמחה), שיבדוק אם אשתר לא מאבד את זה בווילה ולאט לאט משתכנע שהוא דמות בספר של סרוואנטס. סנצ'ו פנצ'ו, אני מהמרת. חוץ מזה, היום קלטתי שג'ובאני ומני נורא דומים. תכל'ס, הם די אותו בן אדם. רק שאחד מהם נראה טוב. וגם כן - 700 שנה בארץ, לא יודע עברית, גם האנגלית מזעזעת, וגם מטאפורות הכדורגל שלו חבוטות.
ההבדל העיקרי ביניהם מבחינה משחקית הוא שרוסו יותר אהיב ממנחם, שבאמת מתחשק לכפכף אותו על כל מילה שהוא מוציא מהפה. שניהם נורא "נאמנים" ויש להם "כבוד". ג'ובאני כל הזמן הוא רק מתעסק בלהעניש כל אחד שמשחק "מלוכלך" ונאמן לשמחה שלא מועילה לו בכלום, וגם ומני עסוק בלהדגיש שהוא לא מוכן לסחור בזה שהוא נתן לאימהות לעשות טלפונים כדי שיצילו אותו מהדחה, ונאמן לשקד שיורק עליו בקשת לפחות פעמיים בתוכנית. למני אין אסטרטגיה? גם לג'ובאני אין. הוא לא עשה שום מהלך על האי, רק ביקר מהלכים של אנשים אחרים, שנאשמים בכך שהם פחות "נאמנים" ממנו.
חבל שהנאמנות של שני אלה מכוונת לדברים הלא נכונים ולאנשים הלא נכונים. נראה שהתפקיד העיקרי של העליונות המוסרית שהם אוהבים לנפנף בה בכל הזדמנות, הוא להסתיר את חולשותיהם. אולי כדאי ששניהם יתעוררו על החיים שלהם במקום למדוד את רמת המוסר של אנשים, ועוד לפי אמות מידה פשטניות וילדותיות, כי זה מעורר יראה פחות או יותר כמו לברדודל עם גלימת שופט וקורנס.
חוכמת השבט
"אני רוצה את מני בחוץ" - שמחה. לא ייאמן שאחרי הכלום שהיא עשתה עוד יש לה חוצפה לרצות דברים .
"אני לא אבגוד בבן ברית שלי, נקודה, אפילו אם אני אלך הביתה" - מני, אחרי 700 פעם ששקד מכר אותו בשקל.
"אני חושב משהו במוח שלך לא טוב" - ג'ובאני למני, פוסל במומו.
"המשחק הזה עשה לי כאב מוח" - מני. בטח נתפס לך הצוואר. זה ליד המוח, קל להתבלבל.
"איך שנחתתי באי, נעלמה לי האינטואיציה" - מני. אינטואיציה זה דומה לאינטיליגנציה. קל להתבלבל.
"אני רוצה ששמחה תעשה את המקסימום שלה" - נעמה, שוכחת שהמקסימום של שמחה זה ארבעים יא ראבי בשלוש דקות.
"השתחרר לי כבר הבוטוקס, אלוהים ישמור" - נעמה. אל תדאגי, כפרה, במקום שלט "ברוכה הבאה" יחכה לך בשדה נציג של ג'ובידרם.