לפני כמעט שנתיים יצאו שלומי שבן וחווה אלברשטיין לסיבוב משותף, שאז אמור היה להיות לא יותר מאשר הזדמנות כמעט חד פעמית. שבן ליווה בתיאטרליות, אלברשטיין זרחה עם הקלאסיקות, והשילוב המתבקש הפך לאירוע מרגש שאסור היה לפספס - ועדיין רץ!
הרקע לשיתוף הפעולה בין השניים היה הדואט "תרגיל בהתעוררות", כזכור. חלום אפל, ספק סיוט, ספק חשבון נפש בין דורי, שמכיל בתוכו את תמצית הרעשים שמלווים אותנו כאן. "מתי בדיוק כל זה מתרחש? - בזמן שכתבתם שירים/ ומה איתם, אם כבר מדברים? - נותרו למי שזוכרים", שרו השניים, במעין קריצה לשירי ארץ ישראל, שכל כך מזוהים עם המלכה האם של המוזיקה הישראלית.
אתמול בערב שוב נפגשו השניים, אבל בנסיבות אחרות לגמרי. במסגרת סדרת "השתקפויות" ששבן אוצר עם הקאמרטה, הוא החליט לארח את אלברשטיין בבית האופרה בפורמט אחר ולהדגיש דווקא את שירי היידיש שלה. כולם כמובן יודעים לשיר את הקלאסיקות העבריות של אלברשטיין, אבל היא הקליטה לא מעט גם בשפתם של הוריה, שירים לקהל הולך ונעלם. לא זאת בלבד, אלא שבניגוד לאלבומיה המוקדמים ביידיש, הערב אתמול הדגיש דווקא את המאוחרים, "לעמעלע" ו"די קרעניצע", שכוללים בעיקר לחנים מקוריים לשירי משוררים ביידיש. זאת בחירה מפתיעה ומקורית, שהבטיחה דינמיקה מיוחדת.
הערב נפתח בסימפוניה מספר 1 של פרוקופייב כמנה ראשונה ומבטיחה לעושר הצליל שיישמע לאורך הערב (מנצח: אבנר בירון), כשרק לאחר מכן הצטרפו על הבמה שבן ואלברשטיין, שהם ככלות הכל המנה העיקרית. ואז אלברשטיין, בקולה הכל כך נפלא ובכריזמה בלתי נלאית, החלה לברוא מחדש על הבמה עולם עליז ועצוב שכבר אינו עוד (לטובת אנשים כמוני, המופע לווה בתרגום סימולטני לעברית), על הילד ההולך לחדר, על אדם שמבקש את אלוהיו, על ניגוני כינור וטווסים מזהב.
אי אפשר לשיר ביידיש בלי לזכור את מה שעלה בגורלה של התרבות הזאת. כך אמנם הגיע "לעמעלע", שיר על עקידה שעומדת לצאת אל הפועל, ורק השה שאמור להחליף את האדם אינו בנמצא ובוודאי לא יגיע לעולם. לא צריך להגיד עוד הרבה יותר: יש דימויים שמדברים בעד עצמם. בתפקיד דומה כיכב אמש השיר "מיין שווסטער חיה" (אחותי חיה) הנוגה של בינם הלר, על אחותו שנספתה בטרבלינקה, שרק הוא נשאר לספוד לה.
הקהל, המבוגר למדי, הזדהה עם הכאב הזה. גם עבורם, יש להניח, יידיש היא כבר שפתו של עולם שנשכח, של דור אחר, כאוב ונעלם. ובכל זאת, הקהל ואלברשטיין גם יחד נאחזו בשרידיו של העולם הזה בניסיון לגאול אותו פעם נוספת. רגע השיא של ההופעה הגיע עם אחד השירים היידיים הבודדים שבוצעו אתמול ולאו דווקא מזוהים עם אלברשטיין: "אויפן פריפעטשיק" - אותו שיר מרגש על הילדים היושבים בחדר ולומדים לקרוא לראשונה את האל"ף-בי"ת, שהפך לסמל של תרבות היידיש. בירון ניצח על התזמורת, ואלברשטיין על הקהל, והקיר הרביעי נשבר לכדי כמעט שירה בציבור. זה היה רגע מצמרר.
אבל באופן כללי, אולי מטבע הדברים, גם לקהל שוחר יידיש יותר קל עם קלאסיקות עבריות שהוא מכיר על בוריין. כך היה עם "שיר ליל שבת" וגם עם "בלדה על סוס עם כתם על המצח" - שמקומו בערב הזה כמעט מתבקש. אלברשטיין, שבכל המופע הקסימה את שומעיה, נתנה בו במיוחד את כל כולה וצללה לכל עומקו של הניגון. אחריו היא ירדה לנוח, כשהקאמרטה מנגנת את "פתיחה על נושאים יהודיים", גם כן של פרוקופייב. עוד השתקפות, עוד פראפראזה על מוזיקה יהודית.
יש ויכוח מסוים על "משירי ארץ אהבתי (מכורה שלי)" של לאה גולדברג: מהי אותה מכורה? ארץ ישראל? ליטא? כשאלברשטיין שרה את השיר הזה אמש, היא הוכיחה שהתשובה היא אולי גם וגם, וגם כבר לא משנה דבר. עידן האידיאולוגיות שהפריד בין יידיש ועברית, ישן וחדש, גלות וגאולה - נגמר. הגעגוע לארץ אהבתי של שירי ארץ ישראל והגעגוע לעולם הקהילות היהודיות שחרב הוא כמעט זהה היום, שתי בבואות מטושטשות שמתארות עולמות שנותרו רק בגדר זיכרון נוסטלגי. ממרחק הזמן, בין השקדים והצימוקיים היידיים, ראזשינקעס מיט מאנדלען, לשקדים ולצימוקים מ"פגישה לאין קץ" - את שניהם אלברשטיין שרה אמש בהדרן - כבר אינו רב.
וברקע הזה, ההופעה חייבת הייתה להסתיים עם "תרגיל בהתעוררות", שוב, והפעם בפורמט תזמורתי מרהיב. הפעם, נדמה היה שהמילים מדברות על משהו אחר לגמרי, ובעיקר השורה ההיא על השירים, ששבן - שבדומה לסדרת המופעים הרגילה שלו עם אלברשטיין, לקח צעד אחורה ודי נחבא אל הכלים רוב המופע - הטעים מחדש: "הם נותרו רק למי שזוכרים". זה היה עוד רגע שבו כל אחד בקהל הרגיש שאלברשטיין ושבן שרים ישירות אליו.
המופע המשותף הנ"ל של חוה אלברשטיין ושלומי שבן יתקיים גם הערב בתיאטרון ירושלים וביום רביעי ה-17 ביולי באודיטוריום חיפה.