אחד המאוויים של אנשים בעשור השישי והשביעי לחייהם הוא לראות את בניהם או בנותיהם מביאים ילד לעולם ולקבל את התואר "סבא/סבתא". אחרי הכול, הרעיון של שמירה על ילד ללא כל המחויבות הכרוכה בכך והעובדה שלביקור שלו יש תאריך תפוגה, נשמעים כמו תגמול הולם לכל השנים שבהן גידלתם בעצמכם את צאצאיכם. עכשיו הגיע הזמן למעט נחת.
המציאות, כמו המציאות, לא תמיד מתיישרת עם הפנטזיה. לא כל הסבים דומים, וגרוע מכך - לא כל הילדים דומים. ב"תעלול", ספרו השלישי של דומניקו סטרנונה, מהקולות הבולטים בספרות האיטלקית, מוצא עצמו דניאלה, מאייר אלמן ונרגן, בלב סערה. הוא נקרא על ידי בתו לשמור על נכדו מריו, ולשם כך נאלץ להגיע לארבעה ימים ממילאנו שבה הוא מתגורר לעיר הולדתו נאפולי. מעבר לבוז שדניאלה רוחש לעיר הדרומית, עליו להתמודד גם עם פער הגילאים בינו לבין מריו בן ה-4, כשברקע משבר נישואיה של בתו ובעלה, כמו גם הציפייה ממנו לעמוד בדדליין ולהגיש את עבודותיו, משימה שנראית בלתי אפשרית לרגל משימת הבייביסיטינג הלא צפויה.
סטרנונה נהנה לחטט בפצעי המשפחתיות האיטלקית. ב"שרוכים" הוא עשה זאת היטב כשהעלה שאלות קשות בלי לתת להן תשובות ברורות. ב"תעלול" הוא חוזר על התרגיל, אם כי בפורמט קצת שונה. הפעם לא מדובר בקונפליקט של הקן המשפחתי המצומצם הורים-ילדים (ומאהבת), אלא בדו-קרב בין אדם בן 70 לזאטוט בן 4. הברנש הצעיר חכם מאוד, שלא לומר מחונן, וזו בדיוק הבעיה: הוא נותן לסבו קרב שווה ומתיש, שהיה נמנע לו היה קצת פחות ערמומי.
סטרנונה לא מבזבז זמן ומהרגע הראשון לא מנסה להסתיר את המרמור של דניאלה, שלא מצליח אפילו לזייף שביעות רצון מהבקשה של בתו להגיע לנאפולי. מהרגע הראשון הוא שם את זה על השולחן: אין לי שום עניין להיות מופרע ממנוחתי, טוב לי להיות לבד, בטח ובטח שלא להשגיח על כל צעד ושעל של ילד בן 4: "אני לא סובל לדבר אל הילד ולהגדיר את עצמי 'סבא'. אני לא סבא, אני אני. אני לא גוף שלישי, אני גוף ראשון".
הבעיה בלהיות "סבא" גדולה בהרבה מהתואר. היא מרחיקה אותך מעצמך ומייצגת את אובדן הרלוונטיות שלך גם בעיני הסביבה. סבא מייצג מישהו שיצא לגמלאות, ודניאלה אכן אמור היה להיות כזה, אבל מעדיף להמשיך לעשות מה שהוא טוב בו: לצייר. על עבודה שהוצעה לו הוא מקבל סכום "לא בר השוואה בכלל למה שהייתי מקבל עד לפני חמש-שש שנים עבור עבודה פחות או יותר שקולה". ואם הסכנה גם כך אורבת בכל מקום - בחיי הבדידות, בדעיכת הגוף ובפן המקצועי - הרי ההישארות לבד עם ילד בן 4 רק מעצימה אותה. תעלול אחד שעושה הנכד לסבו משנה לחלוטין את יחסי הכוחות ביניהם ומביא את דניאלה למסקנה ש"יש למריו פרצוף של ג'וקר".
סטרנונה, יליד נאפולי, כתב את הספר בגיל 73, כך שניתן להסיק שב"תעלול" הוא מזריק אל גיבורו לא מעט רחשי לב. הוא עושה את זה בהומור מריר ומהוקצע ומצליח להכניס את הקורא לנבכי נפשו. אנו חיים בעידן שבו גברים ונשים כבר מצהירים בגלוי שהם לא רוצים להיות הורים. ייתכן שהורים שיקראו את "תעלול" יחשבו היטב אם הם רוצים להיות סבים.
"תעלול" / דומניקו סטרנונה. מאיטלקית: שירלי פינצי לב. הוצאת כתר, 265 עמודים.