פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סירוס עצמי: זה מה שקורה לקומדיה של אדם שמואשם בהתנהגות מינית לקויה

      על ברכי ההאשמה נגדו בהתנהגות מינית לא נאותה, מופע הסטנד-אפ החדש של עזיז אנסרי בנטפליקס מעלה תיאוריות נכונות, מצחיקות, וכביכול נועזות כשהן מגיעות בתקופה הזאת. אלא שלמרות הכל, אנסרי נראה מאופק, מצונזר וכמעט מהונדס

      סטנד אפ עזיז אנסרי: תמונת מצב (צילום מסך)
      לא כיף בקערת הפונץ'. מתוך "עזיז אנסרי: תמונת מצב" (צילום מסך)

      ב-10 בספטמבר 2001 הופיע הקומיקאי האגדי ג'ורג' קרלין בפני קהל מצומצם בלאס וגאס וניסה עליהם חומרים לקראת סיבוב הופעות וספיישל חדש ל-HBO. למופע הוא התכוון לקרוא: "אני די אוהב את זה כשהרבה אנשים מתים". בבוקר למחרת, הרבה אנשים מתו. הוא לא אהב את זה, ולו רק בגלל שהוא היה צריך לשנות כמעט את כל המופע שלו ולכתוב אותו מחדש. את המופע החדש, שעלה לבסוף בניו יורק מכל המקומות, החל קרלין בהתייחסות ישירה לפיגועי ה-11 בספטמבר, מכיוון שרצה להתייחס לפיל שבחדר, או ליתר דיוק "לחתיכת החרא שצפה בקערת הפונץ", כפי שניסח את זה קרלין בעצמו. באקלים של אותה תקופה לא הייתה דרך להעלות מופע בידור בלי להתייחס לאירוע שהשאיר טראומה באומה האמריקנית.

      בהרבה מובנים, הפתיחה של מופע הסטנד-אפ החדש של עזיז אנסרי - "כאן ועכשיו" - הוא הומאז' מעוות לאותו פתיח של קרלין המנוח. כמעט מיד עם פתיחת המופע שעלה לאחרונה בנטפליקס, אנסרי מתייחס לפיל שבחדר - ההאשמות בהתנהגות מינית לא נאותה שהופנו כלפיו לפני כשנה. אלא שבעוד אי אפשר להאשים את קרלין בפיגועים במרכז הסחר העולמי, אנסרי, לפחות מבחינה ציבורית, הוא האשם במצב שהכריח אותו להתייחס לחתיכת החרא שצפה בקערת הפונץ'.

      סטנד אפ עזיז אנסרי: תמונת מצב (צילום מסך)
      אווירה של ירידה לצורך עלייה. מתוך "עזיז אנסרי: תמונת מצב" (צילום מסך)

      זהו מופע "קאמבק" מבחינתו של אנסרי, שקצת נעלם מהזירה הציבורית מאז ששמו נקשר לתנועת ה-MeToo מהכיוון הלא נכון. תחושת הגיבור הטרגי שחוזר לזירה מורגשת כבר מהפריימים הראשונים של המופע, שמצולם בגובה העיניים על ידי הבמאי ספייק ג'ונז. המצלמה עוקבת אחרי אנסרי כשהוא הולך ברחוב בלבוש פשוט, כשברקע לו ריד ומחתרת הקטיפה שרים על האהובה החמקמקה בעלת העיניים הכחולות החיוורות. אנסרי נכנס מהרחוב הניו יורקי הישר אל הבמה, וזוכה למחיאות כפיים סוערות, אבל האווירה מרגישה אינטימיות יותר - בטח יחסית למופעים הקודמים והמעונבים שלו, בהיכלי ענק כמו מדיסון סקוור גארדן. האווירה משדרת שמדובר בירידה לצורך עלייה.

      אנסרי מציג סט קצר של שעה, בתוכו הוא מנסה לשלב גם את הפתיח שבו הוא לוקח אחריות (אבל לא בדיוק מתנצל), מתייחס בצורה ישירה למעשים שעשה והמשמעות שלהם מבחינתו ומבחינת האנשים שסביבו. גם סיום המופע מוקדש לקטע "רציני" יותר, בהתאם לגישה השולטת במופעי סטנד-אפ בכלל לאחרונה.

      סטנד אפ עזיז אנסרי: תמונת מצב (צילום מסך)
      מצחיק יותר כשהוא טבעי. מתוך "עזיז אנסרי: תמונת מצב" (צילום מסך)

      בין הקצוות הרציניים מסתתרת הקומדיה. אלא שלמרות החיוך התמים והמתוק של אנסרי, יש בקומדיה שלו הפעם הרבה מרירות. הוא מסביר על ההבדלים בין הדרך שבה הקהל לא שופט באותה מידה אנשים שונים, ונותן כדוגמה קלאסית את מייקל ג'קסון ור. קלי. התיאוריות שלו נכונות ומצחיקות, והן כביכול נועזות כשהן מגיעות בתקופה הזאת, על ידי מישהו שעד לפני רגע שמו נהגה בשורה אחת עם אנשים כמו קווין ספייסי, הארווי ויינשטיין ולואי סי קיי. אלא שלמרות הכל, אנסרי נראה מאופק, מצונזר וכמעט מהונדס.

      נראה שאין שורה במופע הנוכחי של אנסרי שלא נבדקה על ידי עשרות קבוצות מיקוד, פסיכולוגים ועורכי דין. הפאנצ'ים עדיין מדויקים, אבל מרגישים מדויקים מדי. מלאכותיים. זה בולט בעיקר ברגעים המאולתרים יותר של המופע, בהם אנסרי "משתמש" בקהל בצורה מצוינת. ברגע שאנסרי לא צריך להיצמד לתסריט, משהו בו משתחרר, שפת הגוף שלו קלילה יותר - והוא באמת פשוט מצחיק יותר כשהוא טבעי.

      בשונה מפעמים קודמות, הוא ממש מתייחס לקהל כאל כלי להנעת המופע, והיכולת שלו לדבר עם זרים בצורה קלילה וזורמת הופכת את כל החוויה למשעשעת מאוד. העובדה שילד בן 10 התיישב ממש מולו בשורה הראשונה, דווקא באחד הערבים שבהם ההופעה צולמה לספיישל של נטפליקס, מרגישה קצת טו-גוד-טו-בי-טרו, אבל כך או כך הוא ניצל את המצב בצורה מושלמת.

      סטנד אפ עזיז אנסרי: תמונת מצב (צילום מסך)
      כל העסק קצת חסר רגש. מתוך "עזיז אנסרי: תמונת מצב" (צילום מסך)

      הקהל במופע עובר "בחינות" בענייני דיומא, כולל קטע מבריק שבו הוא מוכיח כי בני אנוש בוחרים להאמין בפייק ניוז מבחירה. אנסרי מציג יכולת ניתוח מבריקה של ענייני השעה, אלא שהבחירה שלו להפריד בין הצד האנושי שלו שנפגע כביכול מתרבות ה-PC ולהקציב לו פינה קטנה בתחילת המופע, במקום לשזור אותו בתוך שלל האבחנות האנושיות שלו - הופכות את כל העסק לקצת חסר רגש.

      כל זה לא אומר כמובן שלא מדובר במופע מצחיק, אם כי קצת מפוספס. בשורה התחתונה מדובר במופע טוב של קומיקאי מעולה, שלקח את ההתבוננות שלו פנימה צעד אחד קדימה - אבל את הקומדיה שלו שנות דור אחורה, בשם התקופה בה הוא חי ופועל. זה קצת מבאס. ויידרשו לו עוד כמה שנים, ועוד כמה ספיישלים כאלה, כדי לחזור לעצמו באמת. אחרי החזרה המגומגמת והמגושמת של לואי סי קיי לבמה, הייתה קצת תקווה שעזיז אנסרי (שהואשם בדברים הרבה פחות חמורים מלואי) יצליח לפתוח את הלב והנשמה שלו על הבמה, משהו כמו המופע "נאנט" של האנה גדסבי, רק מהצד השני. נראה שהוא עדיין לא שם, ספק אם אי פעם יהיה קומיקאי מספיק אמיץ לעשות את זה.

      סטנד אפ עזיז אנסרי: תמונת מצב (צילום מסך)
      מצחיק אבל מפוספס. מתוך "עזיז אנסרי: תמונת מצב" (צילום מסך)

      בקטנה

      במקביל למופע החדש של אנסרי עלה ב-HBO הספיישל הראשון של רמי יוסף, השחקן-קומיקאי אמריקני ממוצא מצרי. יוסף פונה לאותו דור של אנסרי, ומאותה פרספקטיבה של "אמריקני בצבע חום", כזה שתמיד יתויג כמיעוט. האחד הודי, השני מצרי, שניהם מוסלמים. זה כמעט טבעי שהנושאים עליהם יוסף מדבר בסטנד-אפ שלו דומים להפליא לאלה של אנסרי. ר.קלי מוזכר, גם מייקל ג'קסון. ענייני MeToo, פוליטיקלי קורקט ודונלד טראמפ עולים לאוויר, אבל בדרך שונה לחלוטין. בעוד יוסף חופשי להתעסק בכל הנושאים האלה בחדווה קומית, אנסרי נראה עצור. מתוכנת. זה בולט בעיקר כי בסופו של דבר, אנסרי הוא הקומיקאי המוצלח יותר מבין השניים, ולבטח המנוסה יותר. אלא שאם לשפוט לפי שני הספיישלים האלה בלבד, קשה להאמין שזה באמת המצב.