פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורטוב של נחמה: הסופ"ש הראשון של פסטיבל ירושלים הוכיח כי מורשת נחמה ריבלין עדיין חיה ובועטת

      הדוקו על יוסי בנאי עורר געגועים לתקופה פוליטית שפויה יותר, "ככה את אוהבת" התגלה כסרט הקינקי בתולדות הקולנוע הישראלי ומעל הכל, עמדה המורשת המרגשת של נחמה ריבלין. סיכום הסופ"ש הראשון של פסטיבל ירושלים

      קורטוב של נחמה: הסופ"ש הראשון של פסטיבל ירושלים הוכיח כי מורשת נחמה ריבלין עדיין חיה ובועטת
      סרטי נחשון ורד קייפ

      פסטיבל הקולנוע ירושלים יצא לדרכו בסוף השבוע, ולראשונה אי פעם, זה קרה בהעדר הלקוחה הכי מסורה שלו - נחמה ריבלין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי. מי שכן נכח באירוע הפתיחה הוא מי שתמיד הגדיר עצמו כ"בעלה של הגברת הראשונה", הנשיא רובי ריבלין, שנשא נאום לזכרה ולכבוד המורשת שלה.

      הגברת הראשונה תמיד חיפשה בירושלים את הסרטים הכי אמנותיים ומאתגרים, כאלה שלא מתחנפים ולא מתנצלים, ורוחה שרתה גם על ערב הפתיחה, שהתקיים בבריכת הסולטן בנוכחות אלפי אנשים. מנהלי ומנהלות הפסטיבל היו יכולים לעשות לעצמם חיים קלים ולהקרין בו סרט שיהיה הימור בטוח בקרב הקהל הרחב, למשל "כאב ותהילה" של אלמודובר, אבל החליטו להמר ולראשונה בתולדות עולם הפסטיבלים הישראלי, לצאת לדרך עם תוצר קוריאני - "פרזיטים", שלפני כחודשיים זכה בדקל הזהב. נחמה ריבלין בטח היתה אוהבת את ההימור הזה.

      והוא השתלם - הסרט הפרוע, שאפשר להגדירו כהשתוללות קולנועית מקברית וחסרת פשרות, התקבל היטב בעיר הבירה. אמנם, הוא לא סחט תשואות מטורפות כמו במהלך הקרנותיו בפסטיבל קאן, אבל מחיאות כפיים הדהדו בהחלט, ולמרות אופיו ושעת הקרנתו המאוחרת רק מעטים נטשו אותו באמצע. ב-15.8 יזכה "פרזיטים" להפצה מסחרית בארץ, ואז נשוב לדון בו.

      יחד עם הפסטיבל, יצאו לדרך גם התחרויות המקומיות שמתקיימות בו מדי שנה, ובהן הקרנות בכורה לסרטים עלילתיים ותיעודיים תוצרת הארץ. כולם כמובן עוד יופצו באולמות ו/או יוקרנו בטלוויזיה, כך שאין טעם להרחיב עליהם את הדיבור כעת, ונסתפק בסקירה קצרה.

      ד"ר רות ורובי ריבלין (יח"צ , גיל סבו)
      ד"ר רות והנשיא ריבלין בפתיחת הפסטיבל (צילום: גיל סבו)

      בתחרות התיעודית, הוקרנו עד כה שני סרטים. "פישטייל" של עמנואל מאייר עוקב במשך כעשור אחר קיומו הארעי של ג'וני, מהגר מגאנה שחי בישראל אך שואף לחזור למולדתו. בשעה שהרבה מסמכי דוקו פועלים על פי תסריט מוגדר מראש, כאן התחוללו תפניות דרמטיות וקורעות לב תוך כדי ההפקה, ומצלמתה של הבמאית השכילה ללכוד אותם בקרבה מדהימה להתרחשויות. התוצאה היא הצצה נדירה לחיים המתנהלים תחת אפינו.

      סרט נוסף ושונה לחלוטין הוא "להאיר את יוסי" של קובי פרג' ומוריס בן מיור. אחרי שזכינו בשנתיים האחרונות ליצירות תיעודיות מדוברות על אורי זוהר ועל שייקה אופיר, הגיע תורה של אגדה תרבותית נוספת בת דורם, והפעם זהו יוסי בנאי.

      הסרט מבקש לשרטט את דיוקנו של בנאי עליו השלום, ולשם כך מתבסס על מאות קטעי ארכיון בכיכובו, הן מחייו האישיים והן משלל הופעותיו על הבמות ועל המסכים. מעריציו ומעריצותיו ודאי יתמוגגו מן היצירה המקיפה הזו, אך גם מי שאינו נמנה עליהם, יוכל לשאוב השראה משלל פניני החוכמה של האמן המנוח.

      מעניין במיוחד הוא החלק המוקדש להתבטאויות הפוליטיות של בנאי, שבין השאר הסביר למה לא ירצה להופיע בשטחים, הצהיר שחיי אדם קדושים יותר מכל פיסת אדמה ולא התנגד לנסיגות טריטוריאליות, כולל בירושלים. מבהיל לחשוב מה היה קורה לו חי בימינו, ולכמה שערוריות תורניות היה נופל קורבן. במובן זה, "להאיר את יוסי" הוא גם געגוע לתקופה חשוכה פחות.

      פישטייל (יח"צ , עמנואל מאייר)
      מתוך "פישטייל" (צילום: עמנואל מאייר)

      בגזרה העלילתית, הוקרנו שלושה סרטים: על "עיניים שלי" כבר כתבנו כשהוקרן בפסטיבל ברלין. שני האחרים הוצגו לא רק בהקרנת בכורה מקומית, אלא גם עולמית.

      "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ', מן הבמאים הפולחניים והמגניבים של הקולנוע המקומי העכשווי ("הכוכב הכחול", "משהו טוטאלי") מתכתב עם "כאב ותהילה" הטרי של אלמודובר, שהוצג גם כן בפסטיבל בסוף השבוע. כמו הספרדי, גם הסרט הישראלי עוסק במסע הגאולה של במאי הסובל מתחלואים פיזיים ונפשיים.

      אך בשעה שאלמודובר הפקיד את התפקיד הראשי בידי בנדרס, בנטביץ' מגלם בגופו את האלטר-אגו של עצמו. הוא עושה זאת בצורה נהדרת, וכך גם שניים נוספים כאן, שאף הם עבדו עד כה בעיקר מאחורי המצלמה: דובר קוסאשווילי מגלם נהג מונית חובב סרטי איכות והדס בן ארויה ("אנשים שהם לא אני") את אושיית הרשת שמנסה לעזור לבמאי הדועך להרים את מסע השיווק המדשדש של סרטו הכושל. התוצאה שזורת בדיחות פנימיות המתייחסות לתעשייה המקומית, כולל אפילו אזכור למדור הקולנוע של וואלה! תרבות. היא כבר קטפה 11 מועמדויות לפרסי האופיר, וגם בירושלים התקבלה בחום ונחשבת פייבוריטית לזכייה באחד הפרסים הראשיים של התחרות הישראלית.

      קצפת ודובדבנים (יח"צ , גיא רז)
      מתוך "קצפת ודובדבנים" (צילום: גיא רז)

      סרט עלילתי נוסף שהוצג כאן בהקרנת בכורה מקומית הוא "ככה את אוהבת", שביימה לימור שמילה על פי תסריט של שרון-אייל אזולאי. הוא עוסק במשחקי כוח ושליטה בין מנהלת בכירה בחברת הייטק מפוקפקת (הילה וידור) ובעלה הטייס. המשחקים הללו הופכים את התוצאה לאחת היצירות הקינקיות בתולדות הקולנוע הישראלי, והיא כוללת רגעים משונים ביותר. למשל, סצינה בה הדמות בגילומו של דב נבון אוכלת מוס שוקולד בהחבא, בעוד בעלה של הגיבורה כבול לרהיטים. בעצם, גם דרמה קומית זו מתכתבת עם יצירה של אלמודובר, אבל הפעם עם אחת הקלאסיקות שלו - "קשור אותי! אהוב אותי!", שהיה יכול להיות שם הולם גם לתוצר הישראלי הטרי.

      כיוון שהסרט עוסק בשאלות של מגדר, מיניות, זוגיות, גבריות ונשיות, מעניין יהיה לשמוע מה תחשוב עליו ד"ר רות וסטהיימר, שהגיעה לירושלים לרגל הקרנת הבכורה המקומית של הסרט התיעודי הטרי ומעורר ההשראה על אודותיה, "תשאלו את ד"ר רות". בינתיים, בשיחה קצרה ולא פורמלית שניהלתי איתה בין ההקרנות, התברר לי כי הסרטים האהובים עליה היו ונותרו אלה בכיכובה של שירלי טמפל.

      אך עם כל הכבוד לטמפל ולשאר השמות שהוזכרו לעיל, האירוע המרגש של סוף השבוע היה הקרנת "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו", שכיכב בפסטיבל קאן האחרון אך לא יופץ בישראל. קודם כל, יפה לראות איך סרט ברזילאי אמנותי ונטול כוכבים באורך שעתיים ועשרים דקות ממלא כך אולמות, גם אם במסגרת סינמטקית. במעמדים כאלה, קשה להסכים עם האמירה שהקולנוע מת, בעיקר כשחווים איך הקהל מרותק למסך, בלי לגעת בסמאטרפון, בלי לרשרש בסוכריות, בלי לנטוש באמצע. חשמל באוויר, שמחזיק במשך 140 דקות ואז מתפוצץ, כשרבים מן הצופים והצופות סיימו את המלודרמה הזו בעיניים דומעות, ויצאו למסדרונות הסינמטק בפנים לחות. חבל שנחמה ריבלין לא היתה שם כדי לראות את זה.

      ככה את אוהבת (יח"צ , רם שוויקי)
      מתוך "ככה את אוהבת" (צילום: רם שוויקי)
      החיים השקופים (יח"צ , פסטיבל ירושלים)
      מתוך "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" (צילום: יח"צ)