פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עירום חסר בושה, שואה וחייזרים: סרט הדוקו הכי מטורף שעשו בישראל

      סרט התעודה הארוך "פאראנו" נראה בהתחלה כגימיק, אך מתהדר בסגנון עשייה פורץ דרך מבחינה מקומית, ובעוצמה רגשית נדירה, וסרט הדוקו הקצר "תמונת ניצחון" עוסק בחייל שנפצע בצוק איתן בצורה הראויה לפנתיאון

      עירום חסר בושה, שואה וחייזרים: סרט הדוקו הכי מטורף שעשו בישראל
      אריאל סמל

      לפני כעשור וחצי, הדהים ג'ונתן קאוט האמריקאי את עולם הקולנוע עם סרטו הראשון, "Tarnation", שהתבסס באופן פורץ דרך על קטעי ארכיון משפחתיים כדי לתאר את התבגרותו במשפחה מעורערת נפשית. עכשיו, משחזר אריאל סמל הישראלי את ההישג ב"פאראנו", שהוקרן במסגרת התחרות המקומית של פסטיבל הקולנוע ירושלים, ובנוי אף הוא מצילומים אינטימיים בלבד, אותם אגר במשך שנים של תיעוד עצמי כפייתי.

      סמל נודע בשלושת העשורים האחרונים כבמאי פרסומות מהולל וכצלם קולנוע וסטילס, והוציא לפני כחמש שנים את "אנשי הפינגווין", ובו תיעוד של חיי הלילה התלאביביים בשנות השמונים. כעת, מתברר כי חייו היו אפלים וסוערים בהרבה מאלה של האנשים שצילם, וזאת בלשון המעטה.

      העובדה כי בשלב מסוים האמין סמל ברצינות רבה כי נחטף בידי חוצנים מתגלה בסופו של דבר רק כפרט קטן בקורותיו. אלה כוללים בין השאר גם שלל טראומות כמי שגדל במשפחה מאמצת, רדופת שדים מן השואה, וכאדם בוגר ניהל שלל מערכות יחסים חולניות עם נשים. סקס מזדמן, עירום פרונטלי חסר בושה, טירוף נפשי עמוק, מריבות אינסופיות, הרס עצמי ומן הסתם גם פראנויות הן החומרים המרכיבים את הפסיפס של "פאראנו", אך יש בו גם חיפוש תמידי אחר תיקון, חמלה ורוך. כפי שמגדירה זאת מי שתהפוך לאהבת חייו של הבמאי - "אתה לא עושה סרט על חייזרים, אלא על אהבה".

      צילומי הארכיון מתהדרים מלכתחילה בזוויות צילום משונות ומעוותות, והבמאי משלב ביניהם באמצעות עריכה תזזיתית המשקפת את תודעתו המעורערת. השילוב בין הסגנון הזה לתכנים הקשים ממילא הופך את "פאראנו" לאחד מסרטי הדוקו הכי מטורפים שנעשו בישראל, אם לא המטורף שבהם. זה עלול היה להיות קוריוז ותו לא, אבל התוצאה ניחנת בעוצמה רגשית נדירה. בתחילה היא מרתיעה, אך כיאה ל"סרט על אהבה", עם הזמן קשה שלא להתאהב בה.

      עוד בנושא:

      ד"ר רות, רובי ריבלין וסאדו-מאזו: סיכום הסופ"ש הראשון בפסטיבל

      פאראנו (יח"צ , אריאל סמל)
      וואט דה פאק. מתוך "פאראנו" (צילום: אריאל סמל)

      נוסף לכך, ככל שסמל חופר עמוק יותר בעברו, כך מתברר עד כמה עמוקים שורשי הטראומה שלו, וכיצד הרקע של משפחתו משפיע על ההווה שלו. וכך, מציף "פאראנו" על פני השטח נושא שהתרבות הישראלית העכשווית מעדיפה להדחיק: הצורה שבה השואה ערערה משפחות שלמות במשך דורות שונים, והמידה שבה הזוועות של שנות הארבעים ממשיכות להדהד אצלנו גם כיום. מעניין איזה אולם קולנוע ואיזה גוף שידור יהיו אמיצים מספיק כדי להקרין את הדוקו יוצא הדופן הזה.

      בשעה שהתחרות המקומית לסרטים עלילתיים ארוכים מציגה תוצרת שלא על כולה יש מה לכתוב הביתה, את המצב מצילה דווקא תחרות הקצרים, שאת רובם עשו יוצרים ויוצרות בתחילת דרכם. מבין שלושת המקבצים שהוקרנו כאן יכולתי לצפות רק באחד, אך גיליתי בו שני פנינים.

      "זכות מלידה" העלילתי של ענבר חורש עוסק בקבוצה של צעירות מחבר העמים המטיילות בישראל לקראת עלייה אפשרית, ואת הסיור שלהם מדריכים דוברי רוסית החיים כאן. הסרט עושה זאת בצורה קולנועית ביותר וחריפה מאוד, ובאמצעות בימוי יצירתי, תסריט שנון, משחק נהדר של נטליה אולשנסקיה ושימוש במרחבים האינסופיים של המדבר בו הגיבורים מטיילים. כל אלה מאפשרים לו להסתייע באפיזודה הקטנה המתוארת בו כדי לעסוק בשאלות גדולות של זרות ושייכות.

      זכות מלידה (יח"צ , איליה מרכוס)
      תענוג של סרט. מתוך "זכות מלידה" (צילום: איליה מרכוס)

      "תמונת ניצחון" של עדי משניות, זכה כבר בפרס בפסטיבל הסטודנטים בתל אביב לפני חודש וכעת קטף אחד גם בירושלים - ובצדק רב. הסרט מתבסס על תיעוד משפחתה של הבמאית, בזמן שאחיה נפצע במהלך שירותו הקרבי במבצע צוק איתן, והיה מאושפז בבית חולים, אליו הגיע רצף של מבקרים - בהם בוגי יעלון, שר הביטחון בזמנו, וגם בר רפאלי שקפצה לחלק מתנות, צעירות אמריקאיות-יהודיות אוהבות ישראל, חבריו לנשק ומפקדו, שאומר לאמו של החייל את אחד המשפטים המטלטלים בסרט - "הרבה אמהות שמחות כשהן שומעות שהבן שלהן נפצע במלחמה, כי ככה לפחות רווח להן שהוא לא מת". משפט קצר, שנאמר בטבעיות, ואין כמוהו כדי להעיד על המציאות בה אנו חיים.

      הסרט מצליח לפעול הן ברמה האמוציונלית והן בזו האינטלקטואלית. יש בו אירוניה על האבסורד שנחשף בו, אך ההומור המריר לא מוביל לניכור מתחכם ולא גורע מן היכולת שלו לעורר רגש. המשפחה המתוארת בו עומדת בפני עצמה אך גם ניצבת כסמל, והמעלה המרכזית של "תמונת ניצחון" היא שלא ברור של מה בדיוק. אפילו השם שלו נותר דו-משמעי, ולרגע אין כאן איזושהי אמירה שיפוטית אחת, פואנטה או מסר. מה שיש זו תמונת מצב, עם אירוניה דקה ושלל שאלות פתוחות ורלוונטיות מאין כמוהן - שלמרבה הצער, מן הסתם יהיו רלוונטיות אצלנו גם בעתיד. סרט לפנתיאון.

      ולסיכום, מבט לעתיד: בשעה שמיכל ברזיס ועודד בן נון חוגגים את הצלחת סרטם הארוך הראשון, "החיוך האטרוסקי", שחצה השבוע את רף מאה אלף הכרטיסים באולמות הקולנוע המקומיים, הם המשיכו את המומנטום וזכו במענק המרכזי המחולק לפסטיבל להפקה העתידית. זאת, על "שפה מתה", הסרט עליו הם עובדים כעת. מדובר במעין הרחבה לרעיון שעמד במרכז "איה" המופתי, סרטם באורך ארבעים דקות שהיה מועמד לאוסקר לפני כמה שנים. כעת נותר לראות אם גם הוא יצליח בבוא היום לשבור קופות.

      תמונת ניצחון (יח"צ , עדי משניות)
      קלאסיקה. מתוך "תמונת ניצחון" (צילום: עדי משניות)