פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דה וויס הייתה פעם הדבר הכי מרענן בטלוויזיה. היום היא פיהוק מתמשך

      "דה וויס", על כל "הצלותיה הדרמטיות" ו"הכרעותיה הקשות" הפכה להיות המקום הכי צפוי בטלוויזיה. אפילו דמויות סוחפות כמו נסרין קדרי ודורון מדלי, שאחראים על מרבית רגעי החסד הנותרים בתכנית, כבר חוזרות על עצמן. אחרי חמש עונות, הפסקנו להסתובב

      דה וויס (צילום מסך)
      אפילו הוא. דורון מדלי (צילום מסך)

      יש מעט מאוד דברים שמאכזבים בטלוויזיה הישראלית כמו הגסיסה המתמדת של "דה וויס". עד לא כל כך מזמן, התכנית הזאת הייתה ה"אס" של רשת. היא הייתה מרעננת, שנונה, והכי חשוב: הגיעו אליה זמרים מאוד טובים, עם אישיות. קשה לחשוב על המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות בלי תופעות כמו בניה ברבי ויובל דיין, כמובן, אבל גם ממתמודדים נשכחים בהרבה מהעונות הראשונות אפשר היה להתרגש. בשנים ש"הכוכב הבא" נראתה כמו יצור כלאיים מגושם, "דה וויס" הייתה תחנה מוצלחת בלב הפריים טיים הישראלי לאנשים שאוהבים ריאליטי מוזיקלי - ואני בהחלט ביניהם.

      מאז הגלגל, כידוע, התהפך. מנטורים התחלפו, אירוויזיונים התרחשו, מועמדים באו והלכו, ונכון - התהליך הזה נגרר כבר כמה עונות ארוכות, אבל היום זה כבר לא "הקול" שיוצא מהפה, אלא פיהוק ארוך ומתמשך. "דה וויס" לא מצליחה לשכנע שמשהו מעניין יכול בכלל לקרות בה. כשתחרות כשרונות מתקבלת בכזה שוויון נפש, זה כבר ברור מה הזמן מסמן לי: זה בקושי שאריות של אחרים.

      דה וויס (צילום מסך)
      פיהוק מתמשך. שלומי שבת ויובל דיין (צילום מסך)

      הדברים מתחדדים היום, יותר מחודשיים לאחר ההשקה של העונה החמישית, עליה כבר כתבנו כאן במדור. אתמול שודר פרק של שלב הנוק-אאוט, שלב שעשוי להיות דרמטי לו היה אכפת למישהו שאינו מעורב, וכלום: השטיק הוא אותו שטיק, ואין שפנים חדשים בכובע. חפשו אולי במדלילנד.

      זאת כנראה הצרה העיקרית: "דה וויס", על כל "הצלותיה הדרמטיות" ו"הכרעותיה הקשות" הפכה להיות המקום הכי צפוי בטלוויזיה. זה לא נוגע לבחירה הספציפית, אלא לתבנית ידועה מראש: מה בערך יגיד המנטור למתחרים, מה יגידו לו שכניו לכסא, איזו מוזיקה תתנגן ברגע, איך יגיבו המועמדים. אפילו דמויות סוחפות כמו נסרין קדרי ודורון מדלי, שאחראים על מרבית רגעי החסד הנותרים בתכנית, כבר חוזרות על עצמן. אז נגיד שהפורמט ישתנה עוד פעם, יהיה סייף זון או לא, דו קרב או תלת קרב או פרישה, יצילו מתמודד או יוותרו עליו - ספק אם זה יעזור. כשהכל על אוטומט, התגובה היחידה היא אדישות מוחלטת.

      דה וויס (צילום מסך)
      שיעמום. עברי לידר (צילום מסך)

      זה נכון כמובן גם באגף המוזיקלי. "דה וויס" יכולה רק לקנא במוזיקאים מפתיעים ומקוריים כמו נטע ברזילי וקובי מרימי. להוציא מתמודד אחד עם קול מפתיע (אוהד יהודאי), המנעד של המתמודדים בתכנית גם הוא צפוי להפליא. יש בה כמובן זמרים טובים, ואפילו כמה טובים מאוד (בתאל ירימי למשל מהנבחרת של נסרין, שכנראה גם תנצח את התחרות). כולם חביבים, אבל רובם המוחלט לא משאיר חותם כלשהו.

      השיעמום נובע גם כמובן מכל מחלותיה הוותיקות של "דה וויס", שהפורמט לא השכיל להתעלות מעליהן: קצב איטי, סחיטה של כל "דרמה", דקות ארוכות של שיחות מיותרות סביב כל נאמבר וסמול טוק חסר כל ערך (כל מתמודד נשאל אם הוא סקרן לקראת מי יציבו מולו בנוק אאוט, עוד פיהוק). אבל זה כנראה כבר אבוד. אחרי חמש עונות, "דה וויס" הייתה חייבת למצוא קול שיגרום לנו להסתובב. לאור הכישלון, לא בטוח שצריך לשמור עליה בנבחרת שלנו.