דווקא ביום בו מתפוצצת סערת "מחוז ירושלים", שמעלה שאלות קשות על ייצוג, אמת טלוויזיונית ודעות קדומות, מזלו של תאגיד השידור שהוא יכול להתנחם בהשקת העונה השנייה של "סליחה על השאלה" - סדרה שלא תמצאו בה לא מניפולציה מתוסרטת של הפקה ולא נשק שנשתל, אלא רק בני אדם שלא נתקלים בהם כל יום, המדברים בפשטות על חייהם וחושפים את עצמם למצלמה.
אין חידוש מהותי בעונה השנייה של התכנית. זה עדיין אותו פורמט חזק ומטלטל. על פניו, רצף הקבוצות שיוצגו בעונה הקרובה - בני העדה האתיופית, נפגעי תקיפה מינית, הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, פגועי פוסט טראומה צבאית, יוצאי כתות וילדים להורים גרושים, בין היתר - נראה מעט פחות מקורי או חדשני מאשר בעונה הקודמת, אך זאת טעות בכלל ללכת עם הלך המחשבה הנ"ל: אין באמת דבר כזה אנשים פחות מעניינים. הכוח של הסדרה טמון ביכולתה להוכיח שבני אדם הם תמיד הדבר הכי מעניין, ואנשים מרגשים ומעניינים מגיעים בכל הצורות והגוונים. את הסיפור שלהם כדאי לשמוע גם אם הם לא צולחים מסלול נינג'ה או עוברים לשלב ההופעות החיות.
הפרק החשוב שהוקרן אתמול בכאן 11 עסק באוטיזם, והמחיש באופן עוצמתי את משמעות הביטוי "על הספקטרום": שורה של בני אדם עם מאפיינים שונים של התסמונת ועם סיפורי חיים מאוד שונים - משפחות תומכות ומתעללות, אנשים שידעו כל חייהם וכאלה שגילו רק בבגרותם, מתקשרים באמצעות כתיבה ואנשי משפחה מרשימים. כל אלה שפכו יחד אור על התופעה, ניפצו סטיגמות, דיברו גלויות והפיחו תקווה - מילה שכמעט לא קיימת בטלוויזיה הישראלית.
היה הרבה מה ללמוד מהפרק ששודר אתמול, וזאת, כמו תמיד, למידה המעורבת במבוכה על כמה מעט היה ידוע קודם. מדובר בחוויית צפייה קבועה, שמגשימה את אותו מהלך, והמהלך של "סליח"ש" תמיד מבריק: אנחנו מגלים המון סוגים שונים של פרטים מקבוצות שאנחנו לא מכירים - רק כדי לגלות שבעצם כולנו יותר דומים ממה שנדמה לנו. ההקשבה הזאת, שלא מתרחשת מספיק ביומיום, היא הסיבה לכך שגם בעונתה השנייה - וכפי שכתבנו גם בפעם הקודמת - זאת עדיין התוכנית הכי חשובה בטלוויזיה, גם אם דבר לא השתנה בה.
