סוף השבוע הנוכחי הוא אולי החלש ביותר שהיה השנה באולמות הקולנוע המקומיים. גם בגלל שאנחנו נמצאים בתקופת הדמדומים הגדולה מכולם, תחילת אוגוסט, וגם כיוון שזה השקט שלפני הסערה: כבר בסופ"ש הבא יעלו שניים מן הסרטים המדוברים של העונה, "פרזיטים" זוכה דקל הזהב ו"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו. בינתיים, יש להסתפק במועט: למשל, "מידסומר" שכתבנו עליו כאן לפני כמה ימים, ומוקרן רק פעם בשבוע ובתל אביב בלבד; ושני תוצרים הפונים לכל המשפחה - "פליימוביל" ו"אנגרי בירדס 2".
מעולם לא שיחקתי במשחק עליו מבוסס "אנגרי בירדס", וגם לא צפיתי בעיבוד הקולנועי הראשון שלו, שיצא לפני שלוש שנים ונקטל בתקשורת. למען האמת, גם לא היתה לי שום כוונה לצפות בהמשכון, אבל אז התפרסמו עליו תגובות מפתיעות לטובה, שהעניקו לו באגרגטור הביקורות רוטן טומטוז את התואר "העיבוד הקולנועי המוערך אי פעם למשחק וידיאו". לא שהתחרות בתחום קשה, ובכל זאת - היה שווה לבדוק.
ובכן, גם במרכז סרט זה עומדות הציפורים הכועסות ויריביהן המרים - החזירים הירוקים, אלא שהפעם הם נאלצים לאחד כוחות כדי להתמודד מול איום משותף. מכאן והלאה, אנחנו מקבלים את התערובת אליה הורגלנו בלהיטי אנימציה ממוחשבת הוליוודיים בשני העשורים האחרונים: כלומר, שילוב של עשייה ברמה טכנית ברמה גבוהה; הומור שנע בין סלפסטיק וולגרי הפונה למכנה משותף רחב, עם עקיצות מתחכמות המוסיפות עוד רבדים ונועדות לקרוץ לקהל הבוגר; קצב תזזיתי; אינספור אזכורים לתרבות פופ עכשווית; וצוות דיבוב עתיר כוכבים - במקרה זה, מדובר בין השאר בג'ייסון סודייקיס, ג'וש גאד, דני מקברייד, ביל היידר, פיטר דינקלג' ואקוופינה, שבין "עשיר בהפתעה", "הפרידה" והתוצר הזה, נמצאת לאחרונה בכל מקום ("אנגרי בירדס 2" יצא כאן כמובן גם בגרסה מדובבת, בה את כל אלה מחליפות קרן פלס, יעל גולדמן ואחרות).
כל המאפיינים הללו ניכרים במיוחד ב"אנגרי בירדס 2". הצרה היא שסחרחורת הבדיחות הבלתי נפסקת מתחילה להתיש בשלב מוקדם, מה עוד שרובן לא מבריקות או מצחיקות במיוחד. גם כל הציטוטים והמחוות מייגעים, ורובם שחוקים לעייפה - כך, לדוגמה, דוחס הסרט לתוך חמש דקות שלושה מהלהיטים הכי טחונים של גלגל"צ/VH1-Classic. בעיה מהותית יותר: כמו "אי הכלבים" ו"רקסי המלך" לפניו, גם תוצר זה מוכיח כי עולם האנימציה נותר סקסיסטי כשהיה, והמהפכות שעוברות על הוליווד פסחו עליו. וכך, הארכי-נבלית כאן מתגלה כאישה פסיכוטית סטייל "חיזור גורלי", שהנוירוזות ההרסניות שלה מונעות מקנאה רומנטית.
אלא אם החום שיבש עליה את דעתה, לא ברור למה התקשורת האמריקאית כל כך התלהבה מ"אנגרי בירדס 2", שגם יחסית לסטנדרטים של תחילת אוגוסט הוא סרט מעיק למדי - מה שכמובן לא ימנע מאיתנו לקבל בשנים הקרובות פרק שלישי בסדרה.
"פליימוביל: הסרט" מבוסס על מותג הצעצועים הגרמני שפרץ לחיינו בשנות השבעים, ואף מוקדש בסופו למי שהיה הבעלים שלו, הגרמני הורסט ברנדשטטר. סיפור המסגרת עוסק בנערה ובאחיה הקטן, שהתייתמו מהורים, הנסחפים לעולם הפליימוביל והופכים לדמויות בתוכו. את הגיבורה מגלמת ומדבבת אנה טיילור-ג'וי, שעד כה התרגלנו לראותה בתוצרים מבהילים כמו "המכשפה", "ספליט", ו"מיסטר גלאס". הנוכחות שלה פחות מפתיעה כשאנו מגלים כי גם בסרט זה יש כמה סצינות פסיכוטיות למדי.
כך או כך, החוויות שעוברים שני הגיבורים האנושיים מערבות כמעט כל צעצוע פליימוביל אפשרי, כך שהסרט משלב בין כל הז'אנרים האפשריים: מערבון, ויקינגים, פיראטים, בלשים וכיוצא בכך. במובן מסוים מדובר גם במיוזיקל, שכן מדי פעם בפעם הדמויות פוצחות בשירה, ולא ברור למה: השירים לא מוצלחים במיוחד והם לא תורמים דבר לעלילה.
"פליימוביל: הסרט", שעלה כאן בסוף השבוע בגרסה מדובבת בלבד, הוא הפקה אירופאית ולא אמריקאית, והדבר ניכר. אין בו רבים מאותם מאפיינים שנפוצים בסרטי אנימציה הוליוודיים כמו "אנגרי בירדס 2", למשל ציטוטים בנאלים מתוך התרבות הפופולרית. לזכותו ייאמר גם כי הוא מצליח להעניק חיים קולנועיים למאות הצעצועים שבו, וכל אחד מהם נראה שונה מן האחר.
מנגד, לרגע אין בסרט שום חוקיות או אופי מיוחדים. לא ברור מה תורמת לו ההתרחשות בעולם הפליימוביל - הדמויות היו יכולות להיות צעצועים מסוג אחר, או לא להיות צעצועים בכלל, והתוצאה היתה אותו דבר בדיוק.
בקיצור, לקהל בוגר אין מה לחפש כאן, אבל כיוון שהסרט ממילא מוצג רק בדיבוב, מלכתחילה זה לא היה רלוונטי מבחינתו. גם ילדים גדולים לא אמורים למצוא בו עניין מיוחד, והוא יתאים כנראה בעיקר לילדים קטנים, בין אם הם מכירים את המותג פליימוביל או לא, אבל רק בתנאי שתכסו להם את העיניים בשניים-שלושה רגעים מבהילים.