יש דברים שהולכים איתנו המון שנים, ויש גם כאלה שרק נדמה שהם נמצאים כאן נצח אבל הם קיימים הרבה פחות זמן משנדמה לנו - למשל, "פנטום האופרה". מאחר שהוא נשען על הרומן הבלשי של גסטון לרו מ-1909, ספר שהיה אבן היסוד ומקור ההשראה לאין ספור סרטים וספרים שנכתבו לאחר יציאתו, בתודעה גם המחזמר נצרב ככזה שנמצא על הבמות פחות או יותר מאז ומתמיד. במציאות הוא עשה את צעדיו הראשונים בתיאטרון הוד מלכותה בלונדון רק ב-1986. הצעדים הללו הפכו מהר מאוד לריצה שרק הלכה והתגברה. עם רווחים של מיליארדי דולרים, התרנגולת הזאת רק ממשיכה להטיל ביצי זהב וממש לא צפויה להפסיק. כמה טוב שסופסוף, 33 שנה לאחר הבכורה, אחת הביצים הוטלה בבית האופרה בתל אביב.
"פנטום האופרה", שעליו חתום מעל לכל המלחין אנדרו לויד-וובר, הגיע לראשונה לישראל בזכות שיתוף פעולה של ההפקה המקורית RUG עם המפיק הוותיק משה יוסף, שהביא לפה בעבר את "Cats" (גם הוא של לויד-וובר) המאוד מצליח והרבה פחות טוב. העלילה מתרחשת בבית אופרה בפריז, שם רודף הפנטום, דמות שהיא ספק מוחשית וספק רוח רפאים, אחר אלה שאינם ממלאים את הוראותיו. בעקבות סירובם של מנהלי המקום אנדרה ופירמין לשעות לדרישותיו, הפנטום משבש את ההפקות ואפילו גובה חיי אדם. מטרתו של הפנטום (ששמו המקורי הוא אריק) היא לכבוש את לבה של כריסטין דאה, זמרת מחליפה שהופכת בזכותו לכוכבת מרכזית. בזמן שכריסטין מחוזרת על ידי חבר הילדות שלה ראול דה-שאניי, הפנטום מהלך על שניהם אימים ומאלץ אותה לעשות בחירה גורלית.
הפנטום הוא דמות מעניינת בעיקר בשל מורכבותו. יש לו את כל התכונות של גיבורי-על - הוא מוזיקאי מחונן, אדריכל, משכיל ואם זה לא מספיק, יש לו גם מסיכה שמזוהה אתו כיאה לסופר-הירוז. היינו מצפים שהתכונות הללו ייקחו אותו רחוק, רק שבמקרה הזה אנחנו מקבלים גיבור-על נגטיבי שנענש על ידי החברה בשל כיעורו הרב. העובדה שלאכזריות שבאה מתוכו יש צידוק גורמת לו לזכות באהדה, אולי משום שהרוע שבו אינו טהור אלא בא מתוך פגיעות פנימית וחיצונית, מה שמקשה עלינו להחליט האם הוא גיבור או נבל.
מחזות זמר אינם כוס התה שלי. לא שלא ראיתי והתלהבתי מכמה וכמה בעברי, ברוב המקרים אני פשוט לא שש לראותם, אלא שב"פנטום האופרה" היה משהו מיוחד עוד לפני שהגענו לאולם. הרי לא ייתכן שהמחזמר הרווחי ביותר בכל הזמנים יאכזב. ואכן, פה מדובר במקרה מובהק שבו כגודל הציפייה - גודל ההצלחה. לדבר הזה קשה לקרוא אופרה, הצגה או כל דבר אחר שקשור לאמנויות הבמה - ניתן להגדיר אותו רק כחוויה תרבותית עוצמתית. מדובר בשעתיים וחצי של ספקטקל בימתי ומציף חושים.
זה מתחיל במשחק המצוין של הגיבורים הראשיים, ג'ונתן רוקסמאות' הדרום אפריקאי כפנטום ומיגן פיצ'רנו האמריקאית ככריסטין. יחד איתם בולטים מספר גיבורי משנה, במיוחד בברלי צ'יאט כשרלוטה, הזמרת המובילה שהודחה על ידי כריסטין, ג'יימס בורת'וויק כמיסייה פירמין וקורט אולדס כמיסייה אנדרה. המבטא הכבד של השחקנים קצת מעיב, בעיקר משום שהסטת המבט העקבית לתרגום פוגמת בהנאה הכללית ומפזרת את המיקוד, אבל כעבור מספר דקות מתרגלים ומבינים שזו גזירת גורל שאפשר לחיות איתה.
אנשים שצפו במחזמר בחו"ל מספרים על עוצמות בקנה מידה אחר. עמיתתי מ-MAKO רחלי רוטנר מתארת את הבמה בלונדון כרחבה, בעלת רבדים עמוקים ועם אפקטים ויזואליים עוצמתיים. מסיבה זו, הבמה קטנת הממדים והמוגבלת בבית האופרה הייתה בגדר חשודה מידית עוד לפני שהמסך עלה. החשש היה שהמחזמר לא יגיע לאותן עוצמות ולמרבה השמחה התבדינו. על אף המגבלות והסטטיות היחסית, האפקטים הבימתיים מוצו כמעט עד תום. אש, גצים ותמרות עשן ולא רק במובן המטאפורי.
לכך תוסיפו את רפרטואר התלבושות המדויק וקיבלתם חוויה שלמה - עוד לפני שדיברנו על המוזיקה. אי אפשר לסכם את "פנטום האופרה" בלי לציין את הלחנים המשובחים של לויד-וובר ובמיוחד את שיר הנושא. זו אולי לא הגרסה המוכרת והנפלאה של הצמד המקורי מייקל קרופורד ושרה ברייטמן, אבל רוקסמאות' ופיצ'רנו בהחלט נותנים ביצוע טוב משלהם. הפתיחה הגותית המופלאה של התמה הזאת מצמררת בכל פעם מחדש, יוצרת תחושה של שילוב בין סופת ברקים, הוריקן ורעידת אדמה. בדרך כלל היא מגיעה בהפתעה, שבירת הגה חזקה מהמתרחש באותו רגע על הבמה, מה שיוצר סערה מידית בלב הצופה.
אין כמעט ביטוי שמעורר אנטגוניזם כמו "אתם חייבים, חייבים לראות" (צריך להגיד "חייבים" פעמיים כדי שזה יהיה יותר מרגיז), ובכל זאת אעשה לחבריי מה ששנוא עלי ואכריח אתכם ללכת. צריך לזכור ש"פנטום האופרה" לא נמצא כאן לעוד הרבה זמן. כרטיס טיסה ללונדון, פריז או ניו יורק עולה הרבה יותר ושם אולי מקבלים במה יותר עשירה, אבל התרגום פחות זמין. כל עוד זה פה אצלנו, את זה באמת לא כדאי לפספס.