וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

השרוול ההפוך: 20 שנים למותו של חנוך לוין, האיש שהציב בפנינו מראה עכורה

פרופ' גד קינר קיסינגר

19.8.2019 / 0:00

חנוך לוין, בכיר מחזאי ישראל שהלך לעולמו לפני שני עשורים, הציג את החברה האנושית מנקודת ראות הסותרת את הדימוי-העצמי המחמיא שבני-אדם אוהבים לשוות לעצמם: כל הרגשות הלגיטימיים, ה"יפים" והמתיפייפים שבני אדם אוהבים להתגדר בהם כמו בחליפה הדורה, מוצגים כהעמדת פנים

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
הפך לקלאסיקון. חנוך לוין/מערכת וואלה, צילום מסך

מה שמבטא לגביי את תמצית יצירתו של חנוך לוין הוא לאו דווקא יצירה דרמטית אלא שיר: "מה איכפת לציפור". משום שגדול מחזאי ישראל, חנוך לוין, היה, כמו שייקספיר, קודם כל משורר: הזוועה העמוקה ביותר טמונה בהכרתו של לוין שאין כל קשר בין חוויית היופי האסתטי לבין אנושיות, ובמובן זה קרוב לוין להכרה של חיים נחמן ביאליק מחד גיסא, ובמאי הקולנוע טרנטינו מאידך גיסא: "החמה זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט".

אתמול (ראשון) מלאו כבר שני עשורים להסתלקותו של בכיר המחזאים הישראלים, שהיה מגיב מן הסתם בסרקזם טיפוסי המצניע כאב: "איך הזמן עובר כשסובלים". מי שבמותו כבר היה יוצר קאנוני הפך בינתיים לקלאסיקון. כשמת היה רק ספר מחקר אחד שעסק בו וביצירתו. היום מנסים כ-14 ספרי מחקר בעברית ובשפות אחרות, לא כל שכן עבודות דוקטורט, לפצח את סוד גאונותו. הוא מתורגם ל-24 שפות, מוצג ברחבי העולם, כשבפולין, צרפת וסין הוא התאזרח במידה כזאת עד שהוא נכלל בפנתיאון התרבותי של גדולי אומות אלו. שלא לדבר על ישראל, בה עורכים לו פסטיבלים, מחזה מפרי עטו מוצג אחת לשנה בתיאטרון הקאמרי בלבד, כמו גם כמובן בתיאטראות אחרים. זאת בנוסף לעיבודי אופרה ומחול, סדרות טלוויזיה ("חיים שכדוגמתם לא ראינו מעולם", "וגם הבוץ היה מתוק") ועשרות שירים מולחנים. הנוכחות שלו מורגשת גם באודישנים לבתי ספר למשחק, שבהם מככב המונולוג המפורסם של פוגרה מ"חפץ", למרות שכאשר המחזה הועלה לראשונה ב-1972 דמותה הייתה בת 24, כגיל המדינה דאז - הרבה לפני שהמבצעות נולדו - והיום היא מזמן יצאה לגמלאות בלי לאבד מחוצפתה, התנשאותה, דורסנותה ואדישותה לסבל האחרים, ומתגוררת ברחוב בלפור בירושלים.

אינני משוכנע שלוין - שהטיית שמו "לויני" הפכה לשם נרדף לדימוי גרוטסקי אבסורדי - היה מרוצה מהתואר קלאסיקון, מחזאי "סלוני". הסיבה לכך היא שחיבוק הדוב של התהילה הקהה את עוקצה של הפרובוקציה המוסרית, שנדרשה במתכוון לגסויות נוסח אריסטופנס היווני וראבלה הצרפתי ולמופעי אכזריות נוסח המיתוס והטרגדיה היווניים, כדי להבקיע את מנגנוני ההגנה המתחסדים של הצופים במטרה לתבוע מהם קורטוב אנושיות, חמלה והתנערות מן האטימות לגורל האחר. כפי שהוא ניסח זאת: "אני רואה את התיאטרון כהתמודדות בוקס עם הצופים". הוא הפך להיות הילד של כולם, ומעמד זה הפך לעתים קרובות את הצחוק הנתקע בגרון שמחזותיו מעוררים, את הקומיות המסתירה סכין, לצחוק משוחרר ולהנאה נטו.

לוין הותיר אחריו אופוס עצום של 63 מחזות (שרק 33 הועלו בחייו; 21 מאלה בבימויו), שני ספרי פרוזה, שני ספרי ילדים, ספר שירה ועשרות שירים, מערכונים ופזמונים. וזאת לבד מן הסאטירות "את ואני והמלחמה הבאה" (1968), שבביצועה השתתפתי וחוויתי איך הבמה נעקרת מתחת לרגליי בהצגת הבכורה בקיבוץ נצר סירני, כששרנו לצלילי התקווה "אין לנו כותל, אין ממשלה".

לוין היה תוצר האווירה של התקופה בה פרץ לתודעתנו, שחייבה אותו ליטול את עמדת ה"אאוטסיידר", הסאטיריקון המסרב ליישר קו עם הלוקאל-פטריוטיזם של "אנחנו אנשי בסדר" התוקעים "נודות כחלחלים של סיפוק עצמי", כמו אותם סאטיריקונים קונפורמיסטיים, אפרים קישון ויוסף לפיד, שליטפו וטיפחו את האגו של הצופה הקיבוצי. באותם ימים שאחרי מלחמת ששת הימים, החברה הישראלית הייתה שרויה בעיוורון של זחיחות, אופוריה והתלקקות עצמית - תופעות שהתעצמו היום לממדים מפלצתיים של שחיתות ואדנות ממסדית. כפי שלוין בחוש הנבואי שלו חזה - החברה הייתה זקוקה לסטירת לחי מצלצלת. על הסגידה לקדושת האדמה וזילות קדושת החיים ("הרואה את המתים אין לו מלים להגיד. הוא הולך הצידה, וממשיך לחיות, כמי שהפסיד"). על הכרסום בערכים הומניים. על הדה-הומניזציה של הערבים. על הסגידה לצבא ולסמלי הכוח (המונולוג הפארודי "מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות" על ההיבריס שבהתבטאותו של גורודיש בנאום הניצחון שלו בג'אבל ליבני: "הישרנו מבטנו אל המוות, והוא השפיל את עיניו"). על פולחן השכול והאלמנות.

בשעה ש"את ואני והמלחמה הבאה" נתקלה בקהל עוין, היחידים שהגנו עלינו בחירוף נפש והבינו את המסר היו קרבנותיה כביכול - אלמנות ופצועי צה"ל; "קטשופ" (1969) עטף את הגלולה המרה בסוכר, אולם בעקבות "מלכת אמבטיה" הבוטה (1970), שעלתה על הבמה על רקע הטבח המוכחש של מלחמת ההתשה, וגימדה את ההאדרה הרואית של מלחמת ששת הימים וכיבוש הכותל לשפל מקומם של מלחמת חורמה על השימוש בשירותים ("בית השימוש בידינו!" היא רק אחת הפרפרזות על משפטים "אלמותיים" שהפכו למיתוס של מלחמת הניצחון), פרצה השערורייה. זו התעצמה משום שלוין העז לכפור בטאבו המקודש של העקידה - האבל על מות הנופלים שבמותם ציוו לנו... - כשהפך בשיר "אבי היקר כשתעמוד על קברי" את היוצרות. הבן הוא שמאשים את אביו על אותה גאווה נואלת שהאב מייחס לעצמו בהקרבת הבן, ובכך יוצר את הסינדרום של הנצחת המלחמה והגלוריפיקציה שלה. אמות הסיפים רעדו: כנסת, ממשלה, עירייה וצופים - שלא לדבר על מבקרים שאחד מהם טען שיש לנהוג במחבר כמו בכלב מזהם ולטבול את אפו בשלולית השתן שלו - ובסופו של דבר גם שחקני הקאמרי המשתפנים, הביאו להורדת ההצגה אחרי 19 הופעות.

גם "הפטריוט" (1982), שתקף את הכוחנות, הגזענות, בריונות המתנחלים והתחמנות הישראלית הדוחה, ניצל משיני הצנזורה רק בזכות מניפולציה מתוחכמת של הבמאי והשחקנים. רק "רצח" (1997), שעלה על רקע האינתיפאדה השנייה ופיגועי האוטובוסים המחרידים, וגילם במחזוריות של זוועה מסלימה את מעגל הנקמה והדמים שאין לו קץ, התקבל בשתיקה מזועזעת על ידי אלה שסרבו בשעתם להכיר בכתובת על הקיר עליה הצביע חנוך עוד בסאטירות המוקדמות שלו. לא במקרה בחר לוין על ערש מותו לביים ב"הבכיינים" את רצח אגממנון על ידי אשתו ומאהבה הנוקמים. שתי הטרגדיות ממחישות את מעגל הקסמים המרושע של חיינו. מעניין, כתרגיל היפותטי, להשתעשע בהשערות כיצד היה המירי רגביזם הממסדי מגיב על שחיטת הפרות הלא קדושות בתכניות הסאטיריות וב"רצח" לו הועלו לראשונה היום. שהרי הרגב היא גלגול עכשווי של אותה זחיחות הדעת משלהי שנות ה-60, הנוטפת שמן זית זך של שביעות רצון עצמית, שהיא הצד המזין את עוולות הכיבוש המתבטאות דרך משל בעקירת עצי זית פלסטיניים.

מחזותיו הראשונים של לוין, הגרוטסקות המשפחתיות-שכונתיות משנות השבעים והשמונים, עוסקים בעולם הערכים והמציאות העלובה של הזעיר-בורגנות העירונית הפולנית בישראל, זו המתגוררת בנוף ילדותו הלא מרהיב של לוין באיזור התחנה המרכזית הישנה של תל-אביב. במחזות האלו העתיק את זירת הפעולה שלו מן התחום הפוליטי לתחום החברתי. הוא יצא בהתקפה חסרת-רחם על המנטליות של החברה הישראלית, על דפוסי ההתייחסות המושרשים שלה - המעוגנים במיתוסים גלותיים - לכל תחומי החיים: לחתונה, חיי משפחה, יחסי הורים-ילדים, הצלחה חומרית, תרבות, קשר בין אנשים ועוד.

חנוך לוין מציג את החברה האנושית מנקודת ראות הסותרת את הדימוי-העצמי המחמיא שבני-אדם אוהבים לשוות לעצמם. ניתן לכנות את הטכניקה שלו כאסטרטגיית "השרוול ההפוך". כל הרגשות הלגיטימיים, ה"יפים" והמתיפייפים, כמו אהבה, עזרה הדדית וחמלה, שבני אדם אוהבים להתגדר בהם כמו בחליפה הדורה, מוצגים כהעמדת פנים. הם נלבשים כלפי פנים, כבטנה של השרוולים, ואילו הבטנה - הרגשות וההתנהגויות "המכוערים" האמיתיים, המודחקים, שהם בגדר טאבו בחברה הגונה - זוכים להחצנה ולהבלטה.

עוד בוואלה

"הוא היה מטיל וטו": מקורבי חנוך לוין המומים מהפרסומת על פי יצירתו

לכתבה המלאה

לוין לא רק מבטל את מותר האדם מן הבהמה, הוא פשוט מציג את האדם כבהמה. האמונה באידיאליזם, בכוח התבונה והקידמה, באנושיות, מתחלפת אצלו בתפיסה שהאדם הוא תת-סוג גרוע שבגרועים של חיה, המונעת בלעדית על ידי יצרים: השמחה לאיד כשזה שמתחתיך בהיררכיה החברתית כושל, שמחה המפצה על עליבות חייך שלך; תאוות הזלילה בה שטופים כמעט כל גיבוריו של לוין; יצר ההתענגות על עשיית הצרכים; ויצר המין, שאצל לוין איננו קיים לשמו, אלא לשם מטרה פרגמטית ואופורטוניסטית.

היצר המסואב ביותר שתוקף לוין הוא אותה חמדנות חומרנית צינית של הישראלי המכוער, שהמחזאי הצביע על ניצניה כבר לפני ארבעים שנה, הרבה לפני גלי הגילויים על השחיתות בצמרת הפוליטית והחברתית בישראל. בכך חזר והפך את הפירמידה הידועה של בורוכוב - חזר וגילה ב"יהודי החדש" כביכול את נפש הסוחר הגלותי העקמומי מבית מדרשו של מנדלי מוכר ספרים או שלום עליכם.

"סוף עידן השנאה ותחילת האהבה", כך הכתיר המבקר אמיר אוריין ב"העיר" ביוני 1989 את התהפוכה המתחוללת ביחסו של לוין אל דמויותיו במחזה "מלאכת החיים", גרסתו של המחזאי הישראלי ל"תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן השבדי, ובעצם גרסתו המוקצנת לחיי הזוגיות של כל אחד ואחת מאיתנו. גרסה המתחילה בנימה אכזרית וגרוטסקית, ומסתיימת בנימה של חמלה, פיוס והשלמה. דווקא צלו המעיק של המוות - כמו בכל מחזותיו המאוחרים של לוין - הוא המושך על הזוגיות הנלעגת של שני גיבורי המחזה חוט של חן וחסד, כמו התמכרות הגבר הזקן המנוח לדימוי הזיכרון המרטיט ביותר העובר כחוט שני אוטוביוגרפי ביצירת לוין, שאביו האהוב מת בהיותו בן 13, וגרם לחזרתו של חנוך הצעיר בשאלה: "שבת בבוקר. ראו: אב הולך / עם בנו לבית-הכנסת. / יד הבן ביד אביו".

בסדרה של מחזות המיר לוין את המילייה הישראלי (בצד מחזות שעדיין מתייחסים למציאות הישראלית), בעיסוק בסבל שבקיום האנושי בכל מקום ובכל זמן. היצירות האלה, המכונות "המחזות המיתיים-אוניברסליים" או "חזיונות הקץ", החלו ב-1978 עם "הוצאה להורג" וכלו ב"אשכבה" ב-1999 ובמחזה "הבכיינים", שחובר על ידי לוין בשוכבו על ערש דווי. רובם רחב-יריעה מבחינת אתרי ההתרחשות ומספר הדמויות המאכלסות אותם. הם אגדתיים בצביונם, נשענים על אלוזיות, רימוזים למיתוסים קוסמופוליטיים, לכתבי הקודש וליצירות מופת.

"אשכבה" הוא הרקוויאם שכתב חנוך לוין לעצמו, כשכבר היה נהיר לו שגורלו נחרץ. ויש בכותרת המחזה ובתוכנו, המבוסס על שלושה סיפורים קצרים של צ'כוב, מעין סמל למסע היצירתי והחווייתי שעבר לוין בחייו הקצרים: דמות הקברן שונא האדם, שירד לחיי אשתו עד שהוריד אותה ביגון שאולה, היוצא לחפש את הפשר לחייו האבודים וחסרי המשמעות, ומגיע בסופו של דבר אל המוות, המקום "שעליו כבר אי אפשר לומר דבר". בדרכו הוא מגלה את האהבה, את החסד ואת הקשר הבין-אנושי. זו היא דמותו של המחבר, שהחל בסאטירה צולפנית וחסרת רחם על הכיעור שבדיוקננו כחברה וכיחידים, וגילה בהדרגה את החמלה, האמפתיה והיופי שבאומללות האנושית. כמו הקברן שונא האדם המגלה על סף מותו את השמחה ואת יופיו עוצר הנשימה של הטבע בדמות עץ ערבה בעל עלווה אדומה, המגולם על ידי שחקן - עץ, שבניגוד לאותו עץ בשיר שבו פתחתי, הוא אנושי ורחום יותר מהאנשים במחזותיו של לוין.

חלפו 20 שנה. קם דור המכיר את מחזותיו של לוין, אבל לא את ההצגות המיתולוגיות בבימויו (למעט "אשכבה" המתעקשת להמשיך ולהפעים אותנו). במאים רבים שלחו ידם במחזות של לוין, המוצגים והבלתי מוצגים, אבל דומה שברוב ההפקות, למעט בודדות, חסרה הייתה הנגיעה הייחודית של המחבר. כי מה שאיפיין את חנוך לוין היה תמהיל נדיר של משורר שסגנונו הפיוטי העלה את הדרמה הישראלית מן השפל הריאליסטי-נטורליסטי בו הייתה שרויה. יוצר שהרחיק את עדותו לעולמות מיתיים ואגדתיים בזכות השכלתו הקלאסית האוטודידקטית. נביא ומוכיח בשער שלא חסך מהחברה הישראלית בפרט והאנושית בכלל את ביקורתו על התנהלותה בכל המישורים - פוליטי, חברתי, אתי ותרבותי. ומעל הכל - יוצר סקפטי ממוצא דתי שהאמין באמונה שלמה בביאת משיח הגאולה של האנושיות ושל האהבה. מתוך האמנות, מתוך התיאטרון, מתוך הבמה שלה הקדיש את כל חייו, ועליה במובן המטאפורי - ערש הדווי עליו הוא ניהל חזרות - מת.

במחזותיו של לוין מרבים לעסוק בהחמצה - החמצת החיים, החמצת האהבה. החמצת הקריירה. אבל גם חנוך לוין החמיץ משהו במותו: לא קם לו יורש רוחני. אמנם המחזאות הישראלית פורחת ובועטת, אבל עוד לא קם מחזאי ישראלי בעל שיעור קומה כמו של חנוך. אינני מתכוון לחקיין אפיגוני, אלא למישהו המצליח באמצעות המשל הדרמטי המורכב והפיוטי המרחיק את עדותו לומר משהו לוחמני, נוקב ולא פשטני על המציאות. ובימינו גם את מחזותיו של לוין בוחנים התיאטראות בישראל בפינצטה לפני שמעלים אותם, שמא יש בהם משהו העלול להרגיז את השלטונות ואת קהל הצופים הבורגני, האוכל ושותה, והפרעות מזיקות לעיכול.

מתוך עשרות הציטוטים מיצירת חנוך לוין, שבהן הוא מעלה את נס את התיאטרון כספק שקרי של אשליות מרהיבות המסייע לבני אדם להתמודד עם אומללות חייהם, ומאידך גיסא - כמצפן המוסרי האמור לנתב בני אדם לחיים אמיתיים וראויים יותר, בחרתי לחתום רשימה זו במובאה מתוך "פעורי פה": "זהו עולם נפלא, אבל / שום דבר לא אמיתי פה. // את כל מסכת הייסורים של העולם / אתה תראה מבעד לצעיף. // עכשיו פקח את עיניך או עצום אותן - / ההצגה שלך".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully