פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כולנו בעד שנ"צ, אבל ג'יין בורדו היא לא זו שצריכה לגרום לנו לנמנם

      האלבום "אוקיינוסים" של ג'יין בורדו הוא צומת שאחריו הלהקה תצטרך להחליט האם להמשיך באותה דרך עד לשעמום מוחלט או לאתגר את עצמה יותר. וגם: האלבום החדש של יובל מנדלסון הוא אלבום סוחף, שנון ומופק היטב, שרק מזכיר עד כמה נחוצים כאן רוקרים עם אופי

      ג'יין בורדו - "אוקיינוסים"

      גם על חריצות מגיעה מילה טובה: אלבום שלישי תוך ארבע שנים ללהקה כמו ג'יין בורדו זה הישג נאה. "אוקיינוסים" מגיע אחרי הצלחות האלבום הראשון והשני של הפרויקט, שהציגו שילוב בין קאנטרי רך בגרסה ישראלית מקומית, מתקתקות על גבול הקיטש - ומעבר לו - והרבה הומור עצמי ("עינב", "וויסקי", "רוצה לבכות" וכמובן "איך אפשר שלא").

      למרות זאת, משהו בהרכב שמונהג על ידי דורון טלמון תמיד הרגיש כמו סוס פוני שמכיר רק טריק אחד, נוסחה קבועה למדי שמשחזרת את עצמה ואוסף בדיחות שחוזרים עליהן יותר מדי פעמים. זה נכון בוודאי לתחום הטקסטים, כפי שהעידה הפרודיה המשובחת של ארץ נהדרת, קייט מארלו - אבל גם בתחום המוזיקלי גבולות הגזרה של ג'יין בורדו נותרו ברורים מאוד. "אוקיינוסים" מנסה לשנות את זה, ולצאת מעט החוצה: הסיקסטיז עברו לאייטיז, והגיטרות שמסביב למדורה פינו את מקומן לטובת מסיבות כיתה וסאונד מעודכן יותר. לא שינוי דרמטי, לא מהפך תדמיתי - אבל התקדמות.

      בפתיחת האלבום, זאת נראית כמו אבולוציה נדרשת ומוצלחת. "תנו לנמנם", שהוא המנון לשנ"צ, עשוי מכל החומרים שהפכו את ג'יין בורדו למה שהיא, ו-"רוקדים צמודים" גם הוא נמצא באותם אזורים. שיר הנושא, "אוקיינוסים", הוא כבר קפיצה גדולה יחסית קדימה, לכיוון שאליו צריכה ללכת הלהקה הזאת ללכת. הצרה היא שהאלבום גם מלא בפילרים מפוהקים, מהסוג שהפכו את ג'יין בורדו גם ללהקה שיכולה גם להתיש, ובטקסטים במשקל נוצה שמיצו את עצמם כבר באלבומים הקודמים ("קצת אגם", למשל). האם לג'יין בורדו אין עוד מה להגיד מעבר לנוסטלגיה דביקה ורומנטיקה אירונית? כשכבר יוצא באלבום הזה "שיר מחאה", התוצאה היא שיר מבולבל כמו "זה עוד לא אבוד" ("זה עוד לא אבוד / ואולי זה כן ואולי זה טוב שהכל אבוד"). השירים החלשים מאפילים על החזקים, כך שהעניין דועך לאורך המחצית השנייה של האלבום.

      התוצאה היא מעורבת, ו"אוקיינוסים" הוא צומת, שאחריו הלהקה תצטרך להחליט: האם להמשיך באותה הדרך, לקראת מיצוי כללי של הפוטנציאל עד כדי שיעמום מוחלט - או שהלהקה תנסה לאתגר את עצמה קצת יותר - אולי באלבום קאברים, אולי במציאת מקורות השראה חדשים או בשיתופי פעולה מרעננים. כולנו בעד שנ"צ, אבל זאת לא הלהקה שצריכה לגרום למאזינים לנמנם.

      יובל מנדלסון - יובל מנדלסון והמסע לפולין

      בבלוז המרמור המצוין "הזיפת של יום שישי", מתאר יובל מנדלסון איך תופס אותו מישהו ואומר לו: "תגיד, אתה לא ההוא משייגעצ? לאן נעלמת בנאדם?". שאלה לגיטימית, אחרי הכל: למשך כמה שנים בעשור הקודם חגגו מנדלסון והלהקה שלו, הלא-בלתי-אינפנטילית, על שאריות הרוק הישראלי שנשארו מהניינטיז, עם "ניו יורק-רפיח" ו"אינטרקום" ואחרים. הלהקה נמוגה אחרי שלושה אלבומים וחצי, ולמרות שמנדלסון לא נעלם לגמרי - הוא הקליט גם כסולן וגם כחבר בכמה הרכבים, הבולט שבהם הוא הצמד לואי מרשל עם דן תורן - זאת בהחלט הייתה התחושה. דווקא לכן, האלבום החדש שלו מרגיש כמעט כמו תגלית חדשה: מדובר באלבום סוחף, שנון ומופק היטב, שרק מזכיר עד כמה נחוצים כאן רוקרים עם אופי.

      בינתיים, מנדלסון הפך למורה לאזרחות, ואת מסע הבלוז של נוודי הכבישים באמריקה הוא המיר במסע הכי קרוב שהיה לו זמין כאיש מערכת החינוך הישראלית - המסע לפולין. אל דאגה, בדיחות שואה לא נמצאות כאן, רק כמה משפטים מוקלטים מתוך הדרכות האוטובוס, שמופיעות בעיקר כרפרנס לדרך השוחקת של אנשי חינוך.

      מתוך המקום הזה, המרדן שהפך לאיש הממסד תוהה בקול מה עושים עם כל הבורגנות הזאת, החלומות שנגנזו והיום-יום השוחק, והופך את זה למקבץ מרשים של שירים טובים של אמן בשל: "המורה בכיתה" הוא מה שהיה קורה לו את "בית הספר לרוק" היו כותבים בעברית; "סיפור פשוט" הוא השיר היחיד בהיסטוריה, ככל הנראה, שמפגיש את דיוויד לינץ' וש"י עגנון; וב"ג'ון וויין" נזנחת האירוניה, אבל לא הקצב, לטובת פרידה נוגעת של מנדלסון מאביו, כולל קריצה ל"תרנגול כפרות" של יוסי בנאי. זה שיר שיכול היה להשתלב היטב ברפרטואר של אמן כמו נעם רותם, למשל. נציין גם שהפתעה מצפה בשיר האחרון, "ילד של אמא" שהוקלט בהופעה, לחובבי הפוליטיקה המקומית.

      "יובל מנדלסון והמסע לפולין" הוא אמנם אלבום מלא באירוניה, אבל הוא גם אישי מאוד. הזעם והתסכול שבו, וגם ההומור, מגיעים היישר למאזין. זה לא האלבום שישנה את העולם, אבל לגמרי יכול לשמח יום עגום במשרד. ואם בין הקוראים יש במקרה גם תלמידים במערכת החינוך שחוזרים ללימודים בעוד כמה ימים, אולי כדאי לכם לתת לזה האזנה: אולי גם המורה העייף שלכם חושב שהעולם הזה מסריח מניו יורק ועד רפיח.

      רועי כפרי וטל טירנגל - "שירי מרפסת"

      קצת מצחיק להציג ולשפוט פרויקט שרץ כל כך הרבה זמן, וכולל שירים שהיו ויראליים לפני בערך שבע שנים, כאלבום בכורה. כפרי (ניצה ולחם) וטירנגל (תירסקסואל) הפציצו לאורך שנים את הפייסבוק והיוטיוב בשירי נונסנס מוחלט - חלקם מלווים בקליפים משובחים שזכו למאות אלפי צפיות, אחרים באורך של בקושי דקה - שהפכו למוכרים למדי עבור מי שעוקב אחרי הסצינה שבה הם פועלים. הראשון שבהם היה הדואט האפל "כן ניגשתי לעידו", קליפ שזכה ליותר ממיליון צפיות. כמעט בכולם יש טוויסט ביזארי, על הרצף שבין שיר אהבה לסוזן בויל ("סוזן בואי"), שיר שהפזמון שלו הוא "מיי מיי מיידאנק" (בזה מסתכם הקשר של המחנה לשיר), ושיר שבו כפרי הופך לבונה. הפלצט של כפרי וההגשה המשעשעת של טירנגל מוסיפים לאפקט הקומי, לצד עיבודים מיניליסטיים, קליטים ופשוטים.

      כפרי וטירנגל החליטו לכנס עכשיו את השירים האלה, שחלק נכבד מהם אם לא כולם כבר שוחרר בעבר, לאלבום באופן מסודר, וכל החגיגה הזאת מושמעת יחד. אלא שאפקט ההתיישנות משחק כאן לרעת הצמד המוכשר: אלמנט ההפתעה נשחק, הבדיחה כבר מוכרת, ומה שהיה מקורי וקורע מצחוק לפני יותר מחמש שנים - היום כבר לא מעלה הרבה יותר מחיוך. וכשזהו המצב, ולשירים עצמם אין ערך מעבר לנונסנס, הפרויקט "שירי מרפסת" הוא אמנם נחמד ומשמח - אבל לא מצדיק יותר מכמה האזנות.