על מסך באחורי הבמה מוקרנת תמונתו של קומיקאי האגדי ג'ון קליז, מעוצבת כפורטרט הנצחה. לצדו שם שלא מותיר ספק באשר לזהות מסמר הערב. שם המופע (בתרגום חופשי): "הזדמנות אחרונה לראות אותי לפני שאמות". גם לאחר שיעלה קליז האמיתי לבמה, נראה מבוגר לפחות בשלושים שנה מהתצלום, התמונה תמשיך להתנוסס מאחוריו כתזכורת מכאיבה לזמן החולף.
קליז, מחבורת "מונטי פייתון", החליט לצאת בגיל 79 לסיבוב הופעות עולמי וכך נולדה עבורנו הזדמנות הנדירה לצפות באגדה חיה. ואכן, בחמש הדקות הראשונות אפשר לשמוע את הלב הקולקטיבי של הקהל פועם בהתרגשות. מרביתם בני 50 ומעלה, ככל הנראה גדלו על ההומור של קליז וחבורתו ונרגשים מביקורו הראשון בישראל.
הקומיקאי המשופשף ערוך מראש לסוג הקהל הזה, ובא לספק לו בדיוק את מה שהוא מחפש: התרפקות נוסטלגית על העבר, משובצת הערות סרקסטיות על הדינמיקות שבין כוכבי החבורה. למעשה, יותר מאשר ערב סטנד-אפ, המופע של קליז מזכיר כיתת אמן או תכנית "חיים שכאלה" שבה המנחה מראיין את עצמו. גם המודעות העצמית שמפגין קליז בתחילת המופע, כשהוא קורא לעצמו זקן יהיר, לא משנה את העובדה שכל השעתיים שאחר כך יעסקו בהישגיו.
קליז לא רק מתגאה במערכונים והסרטים שיצר, אלא גם מסביר לקהל לפני ואחרי הצפייה בסרטון במה טמונה גאונותו, מלל מיותר שלא גורם לנו כצופים להעריך את היצירה יותר, אלא אם כבר, מוציא ממנה את העוקץ. "סילי", היא מילה שתחזור על עצמה שוב ושוב, כדי להכין אותנו למערכון האווילי שבו אנו עומדים לצפות, והרי אין דבר שממית בדיחה יותר מאשר לספר עליה מראש שהיא מצחיקה. המילים "מונטי פייתון" נאמרו במהלך המופע כל כך הרבה פעמים שנדמה שלא קיים ג'ון קליז אמיתי, אלא דמות שחיה לנצח בממד הטלוויזיוני בלבד.
ואז, לקראת ההפסקה, קרה דבר פשוט מוזר. קליז מעלה לבמה איש מהקהל, מספר שתפס אותו מקליט את ההופעה, לוקח דלי של מים מאיש הפקה שניגש לעזרתו ושופך אותו על הראש של האיש התמים לכאורה. לכולם ברור שהסיטואציה מבוימת, ודווקא לכן משתררת בקהל מבוכה. זו לא הפעם הראשונה שמשתלבים במופע ניצבים - מדי פעם נכנס איש עם שלט או כלי עזר כדי להרים לקליז להנחתה - ובאף אחת מהפעמים זה לא מוצלח. הדמויות המבוימות לא מתאימות לסוג המופע, ששואף להישמע כמו שיחה ספונטנית עם הקהל, ומזכירות פינה מיותרות בפאנלים אקטואליים כמו "גב האומה", בהן אורחים מקריאים טקסט מהפרומפטר.
גם בחירות שגויות של הקטעים המוקרנים תרמו לצניחת האנרגיה. למשל, חלקי סרטים שאינם ברורים מחוץ לקונטקסט, או מערכון פרמיטיבי על שמן שמתפוצץ מאוכל במסעדה טרם תקופת המושג שמנופוביה. באותה נימה זיכה אותנו קליז גם במונולוג הקבוע של כל קומיקאי לבן מזדקן מאז תחילת "מי טו" ועד היום על איך הפוליטיקלי קורקט הרס הכל. שנייה אחר כך פתח בסט של בדיחות על צרפתים, יהודים, מקסיקנים ופחות או יותר כל קבוצה אתנית, והוכיח שהפוליטיקלי קורקט לא הרס לו כלום ומותר לו להגיד מה שהוא רוצה, כך שלא מובן למה נאלצנו לסחוב את הכבדות הזו. וזה חבל, כי כוחה של החבורה המיתולוגית נמצא דווקא במערכוני הנונסנס הביזאריים שלה, שנחשבים מרעננים ומטורפים עד היום.
אבל גם זה בערבון מוגבל. בכל זאת, מדובר במערכונים מלפני ארבעים עד חמישים שנה, וצפייה עכשווית בהם מזכירה חוויה של קריאה שייקספירית. אנחנו נהנים מעצם הצפייה בקלאסיקה והבחינה כיצד השפיעה עלינו עד היום, ומעריכים בדיחות מהיותן חדשניות ביחס לתקופתן. לפעמים מתגנבת גם דמעה או פרץ צחוק אותנטיים שאינם מהשכל אלא מהקרביים, אבל מרבית ההנאה היא אינטלקטואלית. סוג ההנאה הזה נעים כאשר צופים בקלאסיקות המקוריות. במופע חי, אנחנו מצפים להתעורר מהקרביים, והמופע של קליז לא מצליח ספק את התחושה הזו. הוא מסתמך כמעט ורק על העבר, וממאן לייצר מתוכו משהו חדש.
יאמר לזכותו של קליז שהחצי השני של המופע מוצלח בהרבה. כיף לשמוע את שועל הקרבות הרהוט מספר על חוויותיו בבתי מלון, גישתו לאנשים טיפשים ומחשבותיו על המוות. אפילו סט של בדיחות עמים בעלות מבנה קלאסי גרף אחריו צחוקים רמים. סוף סוף, אחרי שעה של הרצאה בקאמרי, הכוכב זונח את היאחזותו בעבר וחולק את אישיותו הפרטית, האינדיבידואלית, השנונה ושחורת ההומור שמאחורי המותג. ההצצה למחשבותיו של קליז מעניינת ומצחיקה הרבה יותר מאשר ההספד הממלכתי שערך לעצמו, אך מגיעה מעט מדי ומאוחר מדי.
יתכן שמי שגדל על חברי מונטי פייתון וחזה ביצירותיהם בזמן אמת יפיק מהמופע אקסטזה נוסטלגית, אבל מי שלא, צפוי להשתעמם. ולמרות הכל, איכשהו, הקשיש הנרגן הזה פשוט מקסים. מתחשק להיות בעדו ולאשש עבורו את חשיבות התרומה שלו לעולם, גם אם ההקשבה לו עולה לנו בכמה פיהוקים. קליז מצליח לעורר אמפתיה מפני שהמוות מפחיד את כולנו, אבל הוא לפחות מתמודד עם הגזרה על הצד הטוב ביותר. אם היה למישהו מאיתנו חצי מהרזומה שלו, יש סיכוי שהיינו מקימים לעצמנו אנדרטה דומה.