כשאנחנו רואים "תג מחיר" או קריאות "מוות לערבים", אנחנו אומרים: זה קומץ קטן, זניח, עשבים שוטים. מיעוט קטן ולא משפיע. אבל האם זה כל הסיפור? נדמה שהשנאה לערבים מסביב רק מתגברת. אמירות קיצוניות ברשתות החברתיות לצד פורומים הרבה יותר משמעותיים נאמרות חדשות לבקרים. קשה לדעת אם זה היה פעם יותר טוב או לא, או שדברים רק עולים יותר מהר לפני השטח, אבל זה לא כל כך משנה. "שנאת מוות", הסדרה הדוקומנטרית שעלתה אמש ב-HOT8, חושפת תמונה מראה מזעזעת, רחבת היקף, של התופעה, ומזהירה: הריקבון עמוק, ופושה בכל.
בלי לומר את זה מפורשות, האירוע שמכונן את "שנאת מוות" הוא הרגע שבו אלאור אזריה יורה למוות במחבל פצוע ששוכב על הרצפה בחברון - רגע שחצה לשניים את החברה הישראלית. מעבר לתוצאות הממשיות להחריד של האירוע, הוא העלה אל פני השטח גם את תהליך הדה-הומניזציה שהוביל אליו. בן אדם הרי לא קם יום אחד ויורה באדם אחר אל הרצפה. קודמים לכך, כמו שנהוג לומר, "תהליכים". נכון, יש סכסוך, יש היסטוריה מדממת, ובצד אלו צמחה גם שנאה עזה, שנוכחת בכל הדרגים. היא יוצאת מפוליטיקאים ציניקנים, עסקנים זוטרים ואנשים "טובים" מן היישוב. יש מי שניזון ממנה ויש מי שמזין אותה, ובסופו של דבר היא קטלנית. מילים, כולנו כבר יודעים, יכולות להרוג.
היוצר הדוקומנטרי רון כחלילי ("ערסים ופריחות - האליטות החדשות", "ים של דמעות") לא רוצה לחקור את מקורות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם לא כל כך מעניין אותו מה קורה בצד השני של המתרס. במקום זאת, הוא מתעד מה שהוא רואה בחברה היהודית בישראל של זמננו וביחסה אל שכניה הערבים - וזה נראה רע מאוד. בין אם אלו סרטונים המציגים אלימות בלתי נתפשת או דברים שנאמרים מפי אנשים מחויכים בחליפות - "שנאת מוות" היא בוקס בבטן של כל צופה פוטנציאלי, שמאלני כימני. אפשר להמשיך לעצום עיניים, אבל העדויות הן על השולחן.
מבחינה טלוויזיונית, כחלילי ויתר כאן לחלוטין על הסאבטקסט למען הטקסט עצמו. זה טקסט בוטה מאוד, קשה לעיכול, ולמולו ראשים מדברים, צילום העוקב אחרי מרואיינים וצילומי ארכיון, בלי יותר מדי דימויי אילוסטרציה או אינפוגרפיקות משוכללות. זאת בחירה אמנותית מובהקת: את האמת צריך לספר כמו שהיא, כלומר: מכוערת.
הסדרה מורכבת משלושה פרקים. הראשון, החזק ביותר מביניהם, נקרא "מנגנוני השנאה" ועוסק, כשמו כן הוא, בדרכים שבהן מתעצבת השנאה ובמוסדות השותפים לכך. הפרק השני, שממשיך אותו באופן טבעי, יורד לזירות העימות עצמן: מקומות כמו עפולה, שבה מתנהל מאבק ציבורי נגד זכייה של ערבים במכרז לדיור, או יישובים מסוג אחר שבהם פשוט משתמשים במילים מכובסות יותר כדי להסביר מדוע גם שם לא רוצים שכנים ערבים. כאן גלום המסר העיקרי שנובע מהסדרה: השנאה לערבים, בצורותיה המנומסות יותר והמנומסות פחות, חוצה מגזרים, מעמדות, רמות השכלה, עדות או זיהוי עם מחנה פוליטי. לא מאמינים? תצפו בעצמכם.
"שנאת מוות" לא הייתה סדרה קשה כל כך לצפייה לולא חלק מהמרואיינים שלה היו אומרים בקולם, בדמותם ובשמם למצלמה דברים כל כך מזעזעים, ולולא לא היו אלו, בחלקם, אנשים שאנחנו נוטים לכנות "רציניים": בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים, אנשי ציבור. לא כולם, יש להודות, שווים בערכם, בהשפעתם וברעל שנובע מדבריהם, וגם לא כולם נחוצים לצורך התזה הכללית, אך יחד איתם נוצר פסיפס מבעית של שנאה. החוליה החלשה באמת של הסדרה היא דווקא בפרשניה, המומחים המרואיינים בסדרה, שמטבע הפורמט נאלצים להשתמש בהכללות גסות כדי לקלוע לעניין, ולפעמים הם דווקא מחטיאים.
הפרק השלישי בסדרה מכנס את שני קודמיו לתוך מקרה פרטי: המקום שבו נמצאים המזרחים בתוך השיח. כחלילי טוען כאן טיעון מורכב, גם אם לא מקורי במיוחד, על האופן שבו מדינת ישראל לדורותיה גרמה לעולי ארצות האסלאם להתנכר לתרבות המוצא שלהם תוך כדי כך שהיא מציבה אותם - במגורים, בצבא ובשאר ענפי החיים - בנקודות החיכוך הכי קשות עם ערבים, ומשמרת את הקונפליקט הזה. לצד זאת, הוא משוחח עם שלל אנשים שמנסים לבאר את הסיטואציה הזאת מזוויות דומות. זה פרק פחות חד וקוהרנטי משני קודמיו, מה שגם שעוצמתה של הסדרה, כאמור, הוא דווקא בטיעון המשלים - זה שמראה כיצד השנאה חוצה קהילות. נוסף לכך, לצד תובנות מעניינות, היא כוללת גם כמה הסברים לא מאוד משכנעים וכמה שיחות שערכן הכללי הוא דל.
כל ההסברים האלה, סוגר כחלילי את הסיפור בתום הפרק השלישי, מאוד מעניינים, ואפשר לדבר עד מחר על סוציולוגיה. אבל בסוף, מאחורי שיח סימבולי, הסברים היסטוריים ונימוקים מחודדים - אנשים אמיתיים נפגעים. על אמת. עכשיו, על הצופה להחליט איך ממשיכים מכאן.