אם היה כזה דבר מבחן טעימה עיוורת לגבי ספרים לא היה לי ספק. היה לי ברור לחלוטין שהמחבר של "האשליה", הספר המקסים שיצא כעת לאור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים, הוא יהודי מהחוף המזרחי של ארצות הברית. מישהו שגדל על ברכיהם המטאפוריות של ג'קי מייסון, של ג'ק בני. מישהו כמו לארי דיוויד, נניח, אבל עם הרבה פחות שנאת אדם. וודי אלן - מעט יותר ציני: הומור מריר, סרקסטי, אבל עם הרבה ניצוצות של חמלה, ובעיקר - בלי זיוף. הומור הצוחק על חולשות הגיבורים - אבל מזכיר לנו שכולנו עם חולשות. ספר שאתה צולל לתוכו, צוחק, נהנה - ומקווה לסוף טוב.
ואז, בראיון המיוחד לוואלה - או בעצם לפניו, בשעת התחקיר, מתברר שהמחבר עמנואל ברגמן הוא גרמני. מדינה שעליה הוא עצמו מעיד שהיא מדינת עולם שלישי בכל הנוגע להומור - ובעצם העולם מתבקש לסייע ולשלוח לה בדחיפות הומור, מוצר שהגרמנים לא יודעים לייצר ומעולם לא ידעו.
אבל כן, בספר שגיבוריו הם הילד מקס כהן, הבן של הארי ודבורה, עורך דין ובעלת בוטיק בלוס אנג'לס, והקוסם הזקן בדימוס זבאטיני הגדול - או למען הדיוק ההיסטורי מוישה גולדנהירש שנולד בפראג, התגלגל לברלין, טרזינשטאדט, אושוויץ ואמריקה - המחבר הוא יהודי. בערך.
"על פי ההלכה אני לא בדיוק יהודי" צוחק ברגמן, "אבי יהודי. משפחתו נרדפה, נרצחה בזמן הנאצים - 39 בני משפחה נרצחו בשואה. משפחת האם נוצריה - אבל גם הם נרדפו בידי הנאצים, כי היו קומוניסטים: סבי מצד אמי חי בשם בדוי בצרפת ולחם בשורות המחתרת, הרזיסטאנס. וגם לו היה חוש הומור סרקסטי, של נרדפים. ויש לי דודה בניו יורק, המדברת במבטא יידיש כבד וההומור שלה הוא בדיוק ההומור ששלט המלונות בהרי הקטסקיל, בצפון ניו יורק, שנקראו חגורת הבורשט. לשם יצאו בקיץ היהודים לנוח, לאכול וליהנות במועדונים עם הבדרנים דוברי היידיש, כך שאת ההומור היהודי בעצם ירשתי משני הצדדים - וגאוותי הגדולה היא שאין לי נאצים בשום ענף מהמשפחה".
הספר "האשליה" מספר שני סיפורים מקבילים - שייפגשו. האחד הוא סיפורו של מקס כהן בן ה-11 שהוריו מתגרשים. הוא ילד המאמין בקסמים, מאמין בכל בעצם, הוא משוכנע שזו אשמתו כי כשכעס על אביו הביע משאלה שהאב ייעלם, והנה הוא אכן נעלם, נזרק מהבית לאחר שהאם הבינה שהוא בוגד בה עם המורה ליוגה, המכונה הזונה. הוא רוצה לפגוש את הקוסם המהולל זבאטיני הגדול, זה שבתקליט ישן הבטיח שיש לו לחש המחזיר אהבות קודמות.
וכמובן סיפור גלגוליו המופלאים של זבאטיני, בנו של לייבל הרב מפראג, שברח מבית האב אחרי מות האם, הצטרף לקרקס, שינה את שמו, הוריד את טליתו ואת פיאותיו, התאהב ביוליה עוזרת הקוסם, למד קסמים, התפרסם כקורא מחשבות ומנבא עתידות. כמובן, הוא היה רמאי ונוכל קטן. התגלגל לברלין, בה היה כוכב במה בזהות ארית בזמן המלחמה, נחשף, נשלח למזרח, שרד, היגר לארצות הברית. בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות זבאטיני הלך ושקע במופעים לילדים באירועי בר מצווה, עד שמקס מגיע לדיור המוגן שבו הוא נמצא כדי שישוב לימי התהילה שלו, יציל את נישואי ההורים. אני כל כך מתאפק לא להוסיף, ויש כל כך הרבה להוסיף - הסבתא מטילת האימה, מנהל הקרקס, נאצים בכירים, תהפוכות, דרמות, ריגושים, צחוק ודמעות. הכל כאן.
"אני לגמרי מקס כהן", אומר ברגמן בלי היסוס. "הכל קרה לי בדיוק כמו שקרה לו בספר - אולי לא באותו סדר... גירושי ההורים, אהבת קומיקס, היאחזות באגדות. הורי התגרשו כשהייתי צעיר, אבי, מישל ברגמן, היה סופר שכתב טרילוגיה על חייו ורדיפת משפחתו נשאר בגרמניה. אמא החלה לנדוד איתי בהתאם למערכות היחסים שהיו לה. וכך מצאתי עצמי בגיל 11, הגיל של מקס בטקסט, חוזר לגרמניה. אני הייתי באשליה שאולי ההורים יחזרו. הרי כל ילד להורים גרושים מטפח את התקווה שהם יחזרו. ואני, שקראתי בדבקות את 'אורה הכפולה' מאת אריך קסטנר, קיוויתי כמו שתי התאומות שהנה הנה, אם רק אצליח למצוא את התחבולה הנכונה (במקור הספר נקרא 'התחבולה', א"נ) אצליח להשיב את האהבה שנעלמה, לפתור את המשבר וכולנו נחיה יחד באהבה".
עוד לפני הגירושים חיה משפחת ברגמן בסאארברוקן, עיר קטנה על גבול לורן הצרפתית. הסבתא חיה בשטרסבורג הסמוכה, כלומר בעיר צרפתית, אבל על גבול גרמניה, כדי שתוכל לעבור ולקנות את המוצרים החביבים עליה. בבית ספר גרמני רושמים בטפסים - והיכן יהיו טפסים מדויקים ומופרטים אם לא בגרמניה - את דת הילד. עם פירוט: קתולי, פרוטסטנטי. מילת הרישום ליהודי היא בן דת ישראל - Israelite. וכן, הוא הכיר אנטישמיות והצקות מקרוב, קרוב מאוד.
כשעמנואל ואמו שבו מארצות הברית הם התיישבו בפרנקפורט. הוא עבר לברלין בשנה קריטית - 1989, הסתער על חומת ברלין עם את ופטיש בלילה שהעולם כולו זוכר - ולאחר מכן לארצות הברית. מה שדחף אותו להגירה היה בין השאר מלחמת המפרץ הראשונה. הוא נמלא גועל כשראה איך בגרמניה יש הפגנות סוערות בזמן המלחמה - לא נגד סדאם חוסיין השולח טילים לעבר ישראל, אלא נגד ארצות הברית וישראל, על שישראל כביכול דוחפת את ארצות הברית למלחמה. וזאת כאשר באותם טילים, באותו נשק של סדאם, יש רכיבים גרמנים.
הוא סירב להתגייס לצבא הגרמני, סירב גם לעשות שירות לאומי. "אני לא מוכן לנקות את הישבן של נאצים זקנים בבתי אבות", אמר לוועדה. ומן הסתם בגלל יהדותו שיחררו אותו מהשירות בלא עונש, והוא היגר לקליפורניה. הוא פטריוט אמריקאי שאוהב מאוד את ארצו החדשה. את עקרונותיה, את האידיאולוגיה שלה. וכן, יש לו ביקורת על טראמפ - ועל נתניהו. אבל באנו לדבר על ספרות.
"אז אתה מקס כהן, החוויות שלו הן החוויות שלך, אחרי עיבוד כמובן. מאיפה הקסמים?" אני שואל את ברגמן. "אני מכיר היטב את עולם הקסמים", הוא עונה. "לא כפי שהוא מוצג בסרטים או בספרות אלא כמו שהוא באמת - לא מכשפים, או אפילו קוסמים הקוראים מחשבות. מהפנטים, גברים כהים ויפי תואר ומניפולטורים בחסד הנאבקים זה בזה בחצרות הקיסר. יש אשליה שמאחורי הקסם על הבמה יש קסם עתיק ורב עוצמה. אבל אין כלום. גרושתי הייתה עוזרת לקוסם - השתחררה מכבלים, פתחה מנעולים, יצאה מתיבות אטומות ומלופפות בשלשלאות. ראיתי את הקוסמים האלה, נרקיסיסטים, חסרי ביטחון עצמי, אנשים מבוגרים הממשיכים להשתעשע בקסמים ילדותיים בהופעות בפני ילדים מעצבנים. הדמות של מוישה, הוא זבאיטני הגדול, מבוססת על קומיקאי וקוסם יהודי זקן ומר נפש שהכרתי במועדונים המרופטים של לוס אנג'לס.
אבל בין תהפוכותיו של זבאטיני, אחת המרתקות ביותר היא חייו בזהות בדויה עם אהובתו יוליה בברלין בשנות השלושים, ועד חשיפתו במהלך השואה. ואם תאמרו די, יש גבול גם לדמיון הספרותי - גם הפרק הזה מבוסס על דמות אמיתית. אריק יאן הנוסן, קוסם יהודי מאוסטריה שכמו זבאטיני נודע כקורא מחשבות ומנבא עתידות. הוא עשה זאת עבור הנאצים וייעץ להם, כולל לבכירים, כולל לבכיר מכולם. כן, הנוסן יעץ להיטלר איך להופיע בפני קהל, וכשנחשפה יהדותו נרצח בידי הנאצים מיד לאחר שריפת הרייכסטאג. לפחות שני סרטים נעשו עליו, הידוע שבהם הוא סרטו של אישטוואן סאבו בכיכובו של קלאוס מריה ברנדאואר. ועובדת היותו של זבאטיני קוסם תביא לאחד הרגעים המרגשים ביותר בספר. רגע המתרחש באושוויץ.
ברגמן כתב את הספר שלוש פעמים. מה? "כתבתי את הספר, את הגרסה הראשונה, באנגלית. לא מצאתי מו"ל, וכך הספר שכב במגירה שבע שנים. ואז הוא התגלגל איכשהו למו"ל בציריך, שאהב אותו מאוד ורצה אותו בגרמנית. וכך כתבתי אותו מחדש, והשבחתי אותו, בגרמנית. והוא הצליח. ואז רצו לפרסם אותו באנגלית - ובינתיים באו לי רעיונות נוספים, וכתבתי אותו מחדש באנגלית. אותו ספר עצמו", צוחק ברגמן.
"האשליה" הוא ספרו הראשון והיחיד של ברגמן עד כה. והספר הבא? "בימים אלה אני משלים את הספר השני שלי. בלי לעשות ספוילרים, הגיבורה במרכז העלילה היא צעירה ניו יורקית שאחותה נהרגה בתאונת דרכים. היא משוכנעת שהוריה אהבו יותר את האחות המתה, וכדי להקל על הסבל של האם היא ממציאה שיש לה קשר עם האחות, משקרת שהיא מדיום היוצרת קשר עם העולם הבא ומעבירה מסרים מהאחות לאם. האב מזהה את הפוטנציאל העסקי ומתחיל לפרסם את שמה כמדיום, כמתקשרת, וההון - המבוסס על שרלטנות - מתחיל לזרום.
"כלומר יש כאן את כל המרכיבים של 'האשליה'", אני אומר לברגמן, והוא מסכים: "הונאה, עולם שעשועים נכלולי, זיוף, עצב והומור. כל המרכיבים האלה היו ב'האשליה' ונמצאים גם בספר הבא, במינונים אחרים, בעלילה אחרת. ובבסיס נמצאת אמונה - האמונה של האם, האמונה של מקס בכוחות הקסם. אמונה היא בעצם שקר חיובי. מה שאנו רואים זה מה שיש, אומר לנו המדע. האמונה מנחמת אותנו שיש דברים מעבר לריאליה, מספרת לנו שיש לנו משמעות, שיש משהו מעבר לחיים שאנו רואים, החיים שלעתים קרובות מאכזבים אותנו".
האשליה זכה להצלחה אדירה. בארצות הברית, וגם בגרמניה - איך, אם זו מדינה כה חסרת הומור? "נכון", אומר ברגמן. "הומור אין - אבל יש אירוניה. השפה הגרמנית בנויה לאירוניה". אצטרך לקחת את מילתו בנושא הזה.
כתחביב, וגם קצת פרנסה, ברגמן מתרגם לגרמנית את ספריו של רוברט ב' פרקר המנוח. סדרת הספרים על ספנסר, בלש פרטי בבוסטון, אירי קשוח ובעל נפש עדינה, חיבה לשירה וספרות ואלכוהול וצדק. אהובתו הנצחית היא סוזן סילברמן, פסיכיאטרית יהודיה, והסייד קיק שלו הוא הוק, שחור יוצא הגטו, בריון-להשכיר. התגלמות הסיוט הארי, אם תרצו. והספרים מצליחים בגרמניה - שכמובן אינה גרמניה של העבר. "אני נגד האשמה הגרמנית" ברגמן מפתיע אותי. " אני חושב שהדור הנוכחי לא צריך לחוש אשמה על מה שעשו שני דורות אחורה. אני בהחלט בעד לקיחת אחריות - ויש הבדל בין אשמה לבין לקיחת אחריות, למאמץ לתקן דברים, לעשות דברים אחרת".
לסיום לא התאפקתי: מה עלה בגורלה של אחת הדמויות החשובות בספר? אני שואל. יש סגירת מעגל לגבי כולם - כמעט. ואחת הדמויות החשובות, שאנחנו בעדה לגמרי - מה קרה לה? האם אתה עצמך יודע?
"ודאי", עונה ברגמן. "אבל אני לא יכול לספר לך. מגיע לה ספר משלה, מה עלה בגורלה אחרי המאורעות האלה, ואני אכתוב את הספר הזה"
רשמתי לפני.