פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פיות באנגליה, אבודים באי ונערים בגטו: סקירת סדרות חדשות

      יצורים מיתולוגיים שהופכים לאזרחים סוג ב' באנגליה הוויקטוריאנית, מטיפי דת נוצרים שמסתבכים בצרות, עשרה זרים שמתעוררים על אי מוזר, ונערים משכונת מצוקה שמנסים להיגאל באמצעות מוזיקה ולימודים. צפינו בסדרות חדשות וחזרנו עם עדכונים

      הסדרה אי מציאות - I-Land, נטלי מרטינז, קייט בוסוורת' (יח"צ , נטפליקס)
      נוראית. "אי מציאות" (צילום: נטפליקס)

      Carnival Row

      מה: פנטזיה מקורית ועתירת תקציב (שכבר חודשה לעונה שנייה) של אמזון פריים וידאו, מבית היוצר של רנה אצ'ברייה ("זאב צעיר") וטראוויס ביצ'ם ("פסיפיק רים"), המתרחשת ביקום מקביל ברוח אנגליה הוויקטוריאנית. את היקום חולקים יצורים מיתולוגיים שהם תושביו המקוריים, ובני האדם שכבשו אותו והפכו את נתיניו למשרתיהם. העלילה מגוללת את ניסיונו של בלש בן אנוש לפענח סדרת של מעשי רצח אכזריים, שמסלימים עוד יותר את היחסים הטעונים בין תושבי היקום. עם קארה דלווין ("יחידת המתאבדים"), אורלנדו בלום (סרטי "שודדי הקאריביים"), ג'ארד האריס ("הכתר", "צ'רנוביל", "מד מן") ואינדירה וארמה ("משחקי הכס"). הסדרה זמינה גם באמזון פריים וידאו בישראל עם תרגום לעברית.

      מה חשבנו: לא מעט תהפוכות עברו על הפקת "קרניבל רואו" לאורך הדרך. בין היתר, התסריט היה אמור להיכתב על ידי גיירמו דל טורו, כשפול מקגויגן ("להרוג את המזל") נבחר לביים את פרק הפיילוט. בסופו של יום דל טורו פרש בגלל אילוצי לוחות זמנים ונותר רק בטייטל מפיק, ומקגויגן עזב על רקע חילוקי דעות יצירתיים. ההשתלשלות הזאת מאחורי הקלעים מעידה לא מעט על מה שנראה על המסך, שכן "קרניבל רואו" היא מסוג היצירות שנראות כמו אוסף של רעיונות מעניינים שנזרקו בשלבים שונים של ההפקה, נארזו יחד והושלכו על המסך - מבלי שאף אחד מהם מפוענח עד הסוף.

      התוצאה היא סדרה שמנסה לומר הרבה על היחס לזר ולשונה, שמציפה יחסי מעמדות וכורכת בתוכה מיתולוגיה ענפה, שלל יצורים, עימותים צבאיים, מערכות יחסים, תעלומה בלשית וזוהי רק רשימה חלקית. יש לומר לזכותה שהמאפיינים האלה נכונים להרבה אפוסים גדולים, אבל במקרה של "קרניבל רואו" נדמה שאף אחד מהם לא מצליח לייצר את החיבור הראשוני שיוביל את הסדרה עד שתסיים לפרוס את מלוא רוחב היריעה שלה. דמות הבלש של בלום קלישאתית ויכולת המשחק שלו לא מפיחה בה שום דבר מעניין. דלווין, מנגד, מייצגת פוטנציאל מעניין עם דמות הפיה שלה, אבל גם היא סובלת מעומס של כל כך הרבה סיפורי משנה ושכבות - עד שמבלבל מאוד לעקוב אחריה.

      גם הקשר בין שתי הדמויות של בלום ודלווין, שעומד במוקד העלילה, סובל מקשיים לא מבוטלים. ראשית הוא כתוב רע, ומצמצם תהליכים שאמורים להיבנות לאורך זמן לקלישאות קיטש בלתי אמינות. בנוסף, ונאמר זאת בעדינות, קשה לומר שהכימיה בין בלום לדלווין היא מהסוג שמייצר זיקוקין דינור על המסך.

      הרעה החולה של יצירת פריימים חשוכים כדי לייצר מראית עין של מסתורין ופחד, מעיבה גם היא על ההנאה מהסדרה. זוהי לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שסדרות שמתרחשות באנגליה הוויקטוריאנית מקשות כל כך על ההבחנה בפרטים. ואף שהדבקות בשחזור ההיסטורי ראויה להערכה, ניתן למצוא פתרונות שיאפשרו לנו להבין מה קורה על המסך מבלי לפגום באותנטיות. יש בכך כדי לומר לא מעט על "קרניבל רואו", סדרה שלפחות נכון לשלושת הפרקים הראשונים שלה מגששת באפלה, ומנסה המון דברים במקביל בתקווה שמשהו מהם יתפוס. האמת היא שגם במיטבה מדובר בסדרה בינונית, שמתקשה מאוד לייצר בולטות כלשהי בתוך תחרות כל כך צפופה.

      משפחת ג'מסטון (The Righteous Gemstones)

      מה: שיתוף פעולה נוסף של דני מקברייד ו-HBO, אחרי "על הפנים" ו"סגני המנהל". הפעם מקברייד מהווה חלק ממשפחה לא מתפקדת שהיא גם אימפריה של מטיפי דת נוצריים. הפרופיל הגבוה של המשפחה, כמו גם טבעם של בניה מובילים להסתבכויות ופרשיות חוזרות ונשנות. גם עם ג'ון גודמן, אדי פטרסון ("סגני המנהל") ואדם דיוויין ("עובדים מצטיינים"). הסדרה משודרת בישראל ב-HOT, yes וסלקום tv.

      מה חשבנו: מטעמים מובנים מאליהם, ישנן מעט מדי יצירות קומיות שעוסקות בדת. זהו היתרון הראשון של "משפחת ג'מסטון", שכן היא זוכה לעסוק בנושאים נפיצים ומלאי פוטנציאל (כמו הקשר בין חמדנות וגזל לעבודת האל, או היחסים המגושמים עם כל מה שנוגע במיניות) שלא נטחנו עדיין לעייפה. כמו ביצירותיו האחרות, מביא עמו מקברייד גם לכאן הרבה מאוד הומור מבוכה, לעתים אפילו בלי מטרה מובהקת. עצם העובדה שהוא יכול לתקוע פין שמוקרן על מסך גדול ברקע של סצנה שלמה, מספיקה לו כדי לנצל את החופש הזה עד תום.

      לפחות נכון לפרקיה הראשונים, "משפחת ג'מסטון" מעדיפה לעסוק הרבה יותר במשפחה הלא מתפקדת שבמרכזה, מאשר בביקורת סאטירית על המוסד שאותו היא מייצגת. מצד אחד מדובר בסוג של בפספוס, שכן כמה מהרגעים היפים ביותר שלה מגיעים כשהיא חושפת את ערוותם (המטאפורית הפעם) של מי שמתיימרים לייצג את האל על פני כדור הארץ. אך מנגד, הקאסט הנפלא שלה מאפשר לה לייצר מטעמים גם מהתעסקות בהסתבכויות ובקשרים הרופפים והשבורים בין ג'מסטון לג'מסטון. לאורך זמן, ועם כל הכבוד לסאטירה, קומדיות מצליחות בונות את עצמן על דמויות יעילות.

      מקברייד לוקח לעצמו חלק נכבד למדי בפוקוס העלילתי, ולא אחת דוחק הצדה את גודמן האדיר וכן את פטרסון, שגונבת את ההצגה בכל סצנה בהשתתפותה בתור הבת המוזנחת של אימפריה דתית וגברית. ובעוד "משפחת ג'מסטון" סובלת ללא ספק מחוסר יציבות ובפערים באיכות בין פרק לפרק, מניפת הדמויות שהיא פורשת וההתפתחות של כל אחת מהן, הופכות אותה למהנה ומשעשעת מאוד. לזכותו של מקברייד ייאמר שהוא לא מגחיך את גיבוריו לדרגת קריקטורה, ומעניק להם לא מעט אנושיות גם ברגעים מביכים ומגוחכים. הקור שנושב מהעושר המופרז והמוגזם שסובב את הג'מסטונים, מעיד דווקא על הבדידות והריחוק שנוצרו במשפחה ועוזר לסדרה לצלוח גם קווים קומיים פחות מוצלחים.

      אי מציאות (The I-Land)

      מה: מיני-סדרת מד"ב חדשה בת שבעה פרקים של ניל לביוט ("האחות בטי", "צורה לאהבה", הסדרה "ואן הלסינג") עבור נטפליקס, בכיכובן של נטלי מרטינז וקייט בוסוורת' ("סופרמן חוזר"). עשרה אנשים מתעוררים באי מסוכן ולא זוכרים מי הם או איך הגיעו לשם. מהר מאוד הם מגלים שהעולם שנקלעו אליו אינו כפי שהוא נראה. הסדרה עולה במלואה לנטפליקס ביום חמישי.

      מה חשבנו: פעם, בתחילת המילניום, ניל לביוט היה יוצר מבטיח, מקורי ומעניין, אבל למרבה הצער כמעט אין זכר לברק שלו ב"אי מציאות". גם על הנייר וגם בפועל, "אי מציאות" נראית תכופות כמו ריפ-אוף של "אבודים". תגידו מה שתגידו על להיט המד"ב ההוא, יוצריו ידעו למגנט את הצופים אל המסך לא רק בעזרת חידות מסקרנות ופיתולי עלילה מעיפי-מוח, אלא גם באמצעות דמויות מרתקות וסיפורי אהבה אפיים. "אי מציאות" אולי טובה יותר בסיפור המסגרת שלה - קל בהרבה כשמדובר ביצירה שמראש הוגדרה כמיני-סדרה עם התחלה, אמצע וסוף - ומפגינה פה ושם רגעים מסקרנים ו(מעט מאוד) סצנות מלחיצות, אבל בכל היבט אחר היא גרועה בערך פי אלף. נראית יותר כמו קווי-מתאר שקמו לחיים מאשר יצירה מגובשת שממצה את הפוטנציאל שלה, וזה חבל כי סיפור המסגרת שלה לא רע.

      מלבד הגיבורה, בגילומה של מרטינז, דמויות הסדרה הן קלישאות חיוורות, ומשוחקות ברובן על ידי שחקנים גרועים. הסמן הקיצוני לכך הוא דמותה של קייט בוסוורת'. השחקנית הזו, חביבה בדרך כלל, פשוט איומה כאן. איומה. כמעט כל רגע שלה על המסך מעורר מבוכה. התסריט הנוראי לא יודע בשום שלב מה לעשות עם דמותה, קיי סי, והמשחק שלה חלול בהתאם. כשכבר יש לה מה לעשות, היא מדגימה שדווקא יש לה יכולות ולא בכדי היא בעסק הזה כבר לא מעט שנים, אבל זה מעט מדי ועמוק מדי אל תוך העונה. מדהים כשלוקחים בחשבון שבוסוורת' נמנית על מפיקי הסדרה. מה לעזאזל משך אותה לתפקיד הירוד הזה?

      קיי סי היא הדוגמה הקיצונית ביותר לאופן שבו "אי מציאות" נכשלת לחלוטין לשרטט דמויות - מילא מעניינות אבל עקביות, כאלה שאפשר יהיה להאמין שהן מתנהגות כפי שבני אדם היו נוהגים בסיטואציה שמולנו. הדינמיקה בקרב הקבוצה חסרת היגיון רוב הזמן ומתבססת על זוטות, סכסוכים מאולצים מתגלעים בלי להתבסס על כלום ובלי שהיחסים יצמחו באופן אורגני, והדיאלוגים ביניהם נשמעים כאילו כתב אותם תיכוניסט נטול כישרון ולא תסריטאי בעל זכויות כמו לביוט. אפילו בלי להחשיב את "אבודים" - אחרי עשרות עונות של "הישרדות" יש לנו מידע מסוים על התנהגות אנושית בתרחיש קיצוני על אי בודד, והמלאכותיות ב"אי מציאות" ניכרת ומגוחכת. מה שכן, זה הופך את שמה בעברית למדויק עד מאוד.

      Wu-Tang: An American Saga + David Makes Man

      מה: שתי דרמות התבגרות חדשות העוסקות בנערים שחורים משכונות מצוקה, מוקפים בפשע ובאלימות, שמבקשים לפרוץ את המעגל ולהשיג לעצמם חיים טובים יותר. "Wu-Tang: An American Saga" היא דרמה של הולו המגוללת את חייהם של חברי הרכב ההיפ-הופ החלוצי וו-טאנג קלאן, שגדלו בגטו בניו יורק. במרכז העלילה עומד בובי דיגס, נער השואף לאחד את חבריו כדי ליצור מוזיקה ולעזוב את חיי הסחר בסמים, ומגלה שהמשימה הזו קשה מאוד. "David Makes Man" היא דרמת התבגרות חדשה של רשת הכבלים OWN של אופרה ווינפרי, פרי עטו של טארל אלווין מקרייני (כותב המחזה שעליו מבוסס הסרט "אור ירח") ומבוסס בחופשיות על חוויותיו. נער מחונן בן 14 בפלורידה מתמקד בלימודים על מנת לברוח מהעוני ומחייו הטראומטיים בבית. שתי הסדרות טרם נרכשו לשידור בישראל.

      מה חשבנו: כבר מעצם תיאורי שתי הסדרות האלה, אי אפשר לא להעלות על הדעת את מה שרבים מחשיבים כעונה הטובה ביותר בסדרה הטובה ביותר בתולדות המדיום, הרביעית של "הסמויה". יצירת המופת של דיוויד סיימון התמקדה אז בארבעה נערים שחורים בשכונה מעין זו בבולטימור ובלימודיהם בבית ספר ציבורי, והייתה סטירת לחי שהציגה לאשורם, ולראשונה בטלוויזיה, את חוסר התוחלת של החיים הצעירים בשכונות האלה. כל סדרה שבאה אחריה ועסקה בנושאים דומים נאלצה להחוויר בהשוואה.

      כך למשל קרה עם "שיי טאון" ("The Chi") המתרחשת בשכונה דומה בשיקגו ו"שלג צח" ("Snowfall") שמתארת את עליית מגפת הקראק בלוס אנג'לס של שנות השמונים (שתי הסדרות משודרות בישראל ב-yes). שתיהן התבררו כרחוקות מאוד מהפסגות העילאיות שהעונה הרביעית של "הסמויה" הגיעה אליהן, ובמקרה של האחרונה גם בעלת נימה שונה מאוד. עכשיו אל תת-הז'אנר המאוד ספציפי הזה נכנסו במקביל גם שתי הסדרות שעל הפרק.

      "Wu-Tang: An American Saga", מעצם הסיפור שמאחוריה, פחות אפלה. ההיסטוריה לימדה אותנו שיהיה כאן סוף טוב, שהנערים האלה יצליחו להקים להקה שתהפוך לאבן דרך בז'אנר. אבל כפי שיודע מי שצפה בסדרה התיעודית המעניינת "וו-טאנג קלאן: על אנשים ומיקרופונים" שהגיעה מוקדם יותר השנה (ולאחרונה עלתה ב-yes), סיפור המקור של חברי הלהקה עמוס במלחמות כנופיות, סמים, מאסרים, יריות וכן הלאה. חומרים שללא ספק מצדיקים שחזור דרמטי. וכן, בהתאם התוצאה מעניינת במידת מה. הסדרה מצולמת ומבוימת נהדר, מפגינה הברקות בתסריט כמו שימוש בחרוזים גם בשיחות רגילות - הראפ פשוט בא להם כמובן מאליו - והופכת זכרונות, פלאשבקים, למוזיקה. לא רק מילים אלא ביט ממש.

      מצער לפיכך שמתחת לזה אין בשורה גדולה. גם אחרי שלושה פרקים "סאגה אמריקאית" לא באמת מקלפת את פני השטח של גיבוריה, מלבד קצת את של בובי, הנער שהמציאות מקפידה למשוך אותו לכיוון שהוא מנסה להימנע ממנו, לפני שיהפוך לריזה - המייסד הגאון של וו-טאנג קלאן ואחד מיוצרי וכותבי הסדרה הזו. גם זה נעשה תוך שימוש ביותר מדי קלישאות. המקוממת שבהן הוא השימוש התכוף בזקן השחור החכם, אחד מהם הוא פאקינג קשיש בפארק שהגיבור משחק איתו שחמט - אפילו אם היה קיים במציאות עדיף היה לוותר עליו. לאלה אפשר להוסיף התפזרות משונה כמו קטעי אנימציה שמגיעים פתאום בלי קשר בהמשך, וקיבלנו סדרה שלא לגמרי סגורה על מה שהיא ועל מה שהיא יכולה להיות.

      "David Makes Man", לעומת זאת, היא כבר משהו מיוחד בהרבה. גם לה יש פה ושם רגעים שחוקים (התפנית בסוף הפרק הראשון, למשל, ברורה ממרחק של קילומטרים), אבל בכללותה היא טעונה בכל כך הרבה אניגמטיות וחלומיות ופיוט והמשא של ההיסטוריה השחורה בארצות הברית, עד שפעמים רבות היא מקנה תחושה של פואמה. הכל ב-"David Makes Man" מגויס לשם כך, ובפרט הבימוי והעריכה. חיתוכים מרגע אחד למשנהו שיוצרים רגעים ליריים יפים להפליא, מרגשים מאוד, או רגעים שבורים, מהירים, של פנטזיה וחלום היוצרים שכבות על גבי שכבות של רגש ועבר מתחת להווייתו של הגיבור. דברים שמושכים אותו אליהם כמו מגנט, ממש כמו שהסובבים אותו מתעקשים לגייס אותו לענייניהם המפוקפקים, הבלתי חוקיים. קורותיו של הגיבור הופכים כך לסיפור עשיר, מהפנט ויוצא דופן. ניתן לצפות בפרק הראשון במלואו כאן.