בבחירות 2015 הצליחו בחברת החדשות שהייתה אז של ערוץ 2 לארגן עימות בין ראשי המפלגות, לראשונה זה שנים, אף כי שני המועמדים המובילים דאז, בנימין נתניהו ויצחק בוז'י הרצוג, העדיפו להבריז. זה אחד המשדרים הפוליטיים הזכורים לטובה, הן בזכות הרגעים האותנטיים שהוא הותיר, אבל גם בזכות העובדה הלא כל כך זניחה שהזדמן לצופה לראות לא רק תעמולה אלא ויכוח, גם אם דמגוגי, בין הפוליטיקאים. לא הצהרה לתקשורת, לא שידורי תעמולה, לא נאום למטרת שלהוב הבייס במליאת הכנסת - שיחה, עימות, שאלות ותשובות, וכבוד לבוחרים, לצופים ולמעמד.
ב-2019 כל זה הוא זיכרון רחוק ונשכח, גם אם הפרצופים הם פחות או יותר אותם הפרצופים. ראש הממשלה שעלה לגדולה גם בזכות עימות אחד מפורסם מסרב לשוב לעימות אחד נוסף, וממילא הוא נמנע מראיונות לתקשורת בכלל אלא אם הוא נמצא ימים ספורים לפני בחירות. הוא לא לבדו: במקום כינוס של ראשי המפלגות באולפן, אפילו בנוסח המצומצם של 2015, כל מה שיש הוא מצעד של פוליטיקאים העולים לרגל לאולפן של רינה מצליח. כל אחד ממתין לתורו לשיחה קצרצרה ולא מספקת, במין ספיד דייטינג מייאש, שהתעמולה בו עולה על כל היתר. אם על העימות ההוא נאמר שכל המשתתפים בו הרוויחו, על המשדר אתמול ניתן להגיד שכולם יצאו ממנו מפסידים וחבולים - פוליטיקאים, מנחה, ערוץ וצופים.
המרואיינים, מהשמאל ועד הימין, לא סיפקו לצופים הרבה יותר מאשר את אותם מסרים מוכרים וצפויים, אבל הפעם, יש לומר, יש בכך גם חלק למראיינת, שפעם אחר פעם העדיפה, על חשבון שאלות מהותיות בהרבה, לנזוף בראשי המפלגות על מצבם בסקרים ולתהות כמה מנדטים יקבלו, האם הציבור קונה את המסרים שלהם, ומה ייחשב מבחינתם כישלון. בכך הציגה אתמול "פגוש את העיתונות" את תחום הסיקור שלה כלא יותר מאשר מרוץ סוסים פוליטי, או אולי אירוע ספורטיבי אחר, שבו הכל משני לתוצאה - ולא ויכוח בעל השלכות אמיתיות על חיינו במקום הזה. תוצאות הן דבר חשוב, אבל לא הדבר היחיד שחשוב, ובזבוז הזמן היקר על כך שוב ושוב הוביל שלא במקרה לשורת ראיונות לא מספקים וגם לא באמת מעניינים. איך הולך החיקוי של איתן כבל ב"ארץ נהדרת"? רינה, רוצים שיחה על מהות ואת לוקחת אותם לפרוצדורה.
כך התנהלו להן שעתיים כמעט ללא התרחשויות מעניינות, עם עודף עיסוק ברכילות פוליטית. לצופים, ככלות הכל, לא באמת אכפת מה קרה לידידות בין אריה דרעי ואביגדור ליברמן, עם כל הכבוד, וגם לא ההדלפה שהייתה או לא הייתה מכחול לבן. כל זה חסר משמעות ביחס להליכה לקלפיות בעוד יומיים. לא "הדרמה" שבקרב הצעקות בין איילת שקד ואיתמר בן גביר ולא כמה רגעים תמוהים בריאיון של איימן עודה שכנעו לרגע שמדובר במשדר משמעותי.
ואז הגיעו הבכירים, והמשדר סוף סוף התחיל להתחמם, ושיאו בריאיון ארוך יחסית עם נתניהו, שצולם ממשכנו בירושלים ולא באולפן כאחד הפוליטיקאים. זה היה ריאיון טעון מאוד בין ראש ממשלה שקרא להחרים את הערוץ שאליו הוא מתראיין לבין מנחה עיקשת, ובהתאם מדד העצבנות בו היה גבוה. הסיפור של הריאיון הזה הוא לא חצי הכותרת שיצאה ממנו - אלא האמוציות שנכחו בו, חוסר האמון ואפילו הכעס של שני הצדדים זה על זה, ולרגעים שניהם יצאו מכליהם. כשמערכת בחירות מתנהלת בכזו עייפות, גם קצת אמוציות זה משהו שצריך לקושש.
אבל לא כדאי לבלבל בין שיחה טעונה ואסרטיביות לבין ריאיון מוצלח: נכון, נתניהו נאלץ לעמוד מול שאלות קשות, אבל מצליח השיגה מעט מאוד תשובות מחוץ לתוואי הצפוי והמוכר, והעובדה היא שבערוץ המתחרה ראש הממשלה אמר פחות או יותר את אותו הדבר. בישראל 2019, מפגש של ראש הממשלה עם עיתונאי הוא לפעמים יותר הורדת ידיים ופחות ריאיון, ובמקום עימות בין ראשי המפלגות, הראש בראש האמיתי אתמול היה בין מצליח ונתניהו, או אולי בכלל בין 12 ו-13. אנחנו, הצופים, לא יצאנו משם עם הרבה דברים חדשים: ספק אם אדם אחד, תומך או מתנגד, שינה את דעתו על נתניהו אתמול או למד על עמדותיו משהו שלא ידע קודם.
הכותרת העיקרית שיצאה מהשיחה הזאת היא דווקא מה שלא נאמר בה: הסירוב של נתניהו להתחייב שלא יהיה סיבוב שלישי. "זאת שאלה כמעט אישית", אמרה מצליח. אישי, לא אישי, מה שבטוח הוא שהתקשורת מותשת כבר מעכשיו.