פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עדיין צעירים, לא נעלמים: סווייד נתנה כאן עוד הופעה מחשמלת

      ברט אנדרסון שפך מנוע עוד לפני שההופעה הגיעה לקו החצי, אבל האינטראקציה עם האלפים, בודדים אך מחבקים, נתנה לו כוח להמשיך. לא תמיד הוא הצליח, הרבה פעמים דקלם בתים שלמים כדי להסדיר נשימה לפני שחזר לשיר, ועדיין ההופעה הזאת הוכיחה שסווייד רלוונטיים מתמיד

      סווייד בהופעה בלייב פארק ראשון לציון (יח"צ , שלומי פינטו)
      בפעם השישית. ברט אנדרסון, סווייד (צילום: שלומי פינטו)

      המעבר בין עשורים הוא אחד המבחנים הגדולים עבור להקה. בשביל מרבית ההרכבים, גם הגדולים ביותר, החלפת קידומת מסמלת את הנפילה. "אפקט הביטלס", תקראו לזה אם תרצו - סגנונות משתנים, אנשים הולכים לכיוונים שונים ולא משנה כמה גדול היית, הגיע הזמן למצוא כיוון אחר. זה אכזרי במיוחד אם, כמו Suede, היית אחד האחראים הראשיים לנסיקתו של ז'אנר. הרי לא בכדי קוראים בתעשיית המוזיקה לאלבום הבכורה שלהם "אלבום הבריט-פופ הראשון", וגם אם סווייד לא המציאה את אחד הזרמים החשובים של הניינטיז, היא לבטח בעלת מניות עיקרית בצמיחה שלו.

      האתגר הגדול עבור סמלים הוא השתחררות מכבלי התקופה. סווייד, כמו להקות רבות וטובות לפניה, לא צלחה את המעבר משנות ה-90 והתפרקה ב-2003. אחר כך החבר'ה התאחדו (לצערנו גם הפעם השאירו בחוץ את ברנרד באטלר העצום, השם ייקום עזיבתו, כנראה לתמיד), אבל לצד אלבומים חדשים עיקר העיסוק שלהם היה בשימור התודעה. אלא שאנחנו ב-2019, ובכל שנה קשה יותר ויותר להנציח את העבר הזה. אנשים מתבגרים, קהלים משתנים, הסגנון עבר אין ספור שינויים. במקרה כזה נאחזים בגרעין האוהדים ההולך ודועך. כבר ב-1995, בביקור הראשון שלהם פה, ברט אנדרסון וחברי הלהקה הבינו שבישראל יש להם גרעין מוצק וקשה ומאז הם מקפידים לטפח אותו. לא פלא שבהופעתו השישית של אנדרסון (אחת מחמש הקודמות הייתה סולו, השאר עם הלהקה) הוא חיפש את אהבת הקהל. כמו בפעמים הקודמות, הוא מצא אותה.

      סווייד בהופעה בלייב פארק ראשון לציון (יח"צ , שלומי פינטו)
      החולצה הלכה ונדבקה לגוף. ברט אנדרסון, סווייד (צילום: שלומי פינטו)

      סווייד ואנדרסון עלו לבמת הלייב פארק בראשון לציון אחרי חימום מנומנם של הג'ינג'יות, blast from the past בקטע רע. תמיר אלברט, שהיה לתקופה קצרה הדבר הכי מגניב בתעשייה, נראה כמו אזרח מנומנם שנשלף מהקהל וגם נשמע בהתאם. הוא זייף, היה חסר אנרגיות ובאופן כללי לא נתן יותר מדי סיבות להאמין שכמו בחייו האישיים רצופי המהפכות, גם קריירת המוזיקה שלו עושה שוב פניית פרסה. למרבה המזל הגיג המעיק הזה הסתיים במהרה (לא היה עדיף לנסות להביא את קרח תשע?) ואחרי הפסקה קצרה תפס אנדרסון את הבמה.

      ועוד איך תפס. הוא בחר לפתוח דווקא עם שיר "As One" הדרמטי, השיר הפותח ב-"The Blue Hour", האלבום האחרון שהוציאה הלהקה בספטמבר שעבר. לאחר מכן עבר ל-"Snowblind" מ-2013 ורשם מבוכה קטנה כשציפה שהקהל יזהה את "Outsiders", גם הוא שיר חדש יחסית, ונתן לו לשיר את המילים. אף אחד לא שר. בשלב הזה הוא הבין שהאוהדים שלו בראשון לציון (או כמו שאנדרסון קורא לה - Tel Aviv) מעדיפים את העבר הרחוק והמוכר, ופה הוא גם הפציץ. זה התחיל עם "We Are the Pigs" ונמשך עם ביצוע טוב מאוד (אם כי לא מצוין) ל-"So Young", לטעמי השיר הטוב ביותר של הלהקה. זהו שיר שבגלל מנעד האוקטבות היה כמעט בלתי אפשרי עבור אנדרסון לבצע בלייב גם כשהיה צעיר יותר, לא כל שכן בגיל 52, אבל הוא עמד בו בכבוד. אחר כך בא גם "Metal Mickey" והקהל המתודלק נכנס לגמרי לעניינים.

      סווייד בהופעה בלייב פארק ראשון לציון (יח"צ , שלומי פינטו)
      עדיין רלוונטיים מתמיד. סווייד (צילום: שלומי פינטו)

      וכשהם בעניינים, אנדרסון בעניינים. בשלב הזה, אחרי שליש הופעה בלבד, הוא כבר היה שפוך. חולצת הסטרץ'-סאטן על גוף ההרואין-שיק, השילוב האופנתי הכי מזוהה של הז'אנר, הייתה כבר ספוגה בזיעה, אבל עבורו הערב רק התחיל. בשלב הזה הסולן התמסר לחלוטין, חיפש אהבה ומצא אותה, פשוטו כמשמעו, בזרועות המעריצים. ב-"The Drowners" הוא ירד למטה ונטמע בין הצופים, לפני "Trash" הוא הסביר מדוע הוא חוזר לפה שוב ושוב (We're the lovers on the streets הייתה הסיבה הרשמית) ואז הגיע לשיא הערב, לטעמי - ביצוע אדיר ל-"Animal Nitrate", כולל תמונת רקע של חזירי האדם מהקליפ הקריפי המקורי (עד היום הוא מעורר תהיות).

      אנדרסון שפך מנוע עוד לפני שההופעה הגיעה לקו החצי, אבל האינטראקציה עם האלפים, בודדים אך מחבקים, נתנה לו כוח להמשיך. לא תמיד הוא הצליח, הרבה פעמים דקלם בתים שלמים כדי להסדיר נשימה לפני שחזר לשיר, ועדיין - סווייד בכלל והוא בפרט נתנו הופעה מחשמלת, שהסתיימה כראוי עם ביצועים מעולים ל-"Saturday Night", "Beuatiful Ones" ו-"Life is Golden". אמנם חלפו רק ארבע שנים מאז הביקור האחרון שלהם בארץ, אבל החשש היה שזו תהיה פעם אחת יותר מדי. ההופעה הזאת הוכיחה שאנדרסון, האיש, הבלורית השחורה וחולצת הסאטן, עדיין רלוונטי מתמיד. היכולות הווקאליות אולי נשחקו קצת, אבל החיבור וההתמסרות לקהל העניקו הופעה אדירה והשאירו טעם של עוד. הוא עדיין so young ולגמרי לא so gone.