פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המרוץ לפסגה: איכשהו "הפוליטיקאי" של נטפליקס מתעלה על הפגמים שלה

      הסדרה החדשה של ריאן מרפי בנטפליקס לוקה בהיעדר חמור של רגש ושל הזדהות עם דמויותיה, וגם לא מצחיקה במיוחד בהתחשב בכך שהיא קומדיה, אבל על אלה היא מפצה בתזמור מופתי ובדינמיקות פוליטיות מבריקות

      הפוליטיקאי - סדרה של נטפליקס, גווינת' פאלטרו, בן פלאט (יח"צ , נטפליקס)
      בוודאי לא הקלו על ההוצאות. גווינת' פאלטרו ובן פלאט, "הפוליטיקאי" (צילום: נטפליקס)

      כחלק ממלחמות הסטרימינג ההולכות ומתחממות התחמשה נטפליקס בשנתיים האחרונות בכמה מהיוצרים הכי פורים ופופולריים בטלוויזיה. עם ריאן מרפי - האיש מאחורי "גלי", "אימה אמריקאית", "אמריקה נגד או ג'יי סימפסון", "פוזה" וסדרות רבות אחרות - היא חתמה על חוזה המוערך בסך של 300 מיליון דולרים עבור יצירת תוכן מקורי. אמנם "הפוליטיקאי", שהעונה הראשונה שלה זמינה בנטפליקס, היא חלק מהחוזה הקודם של מרפי עם פוקס, אבל עצם הרכישה שלה על ידי ענקית הסטרימינג, ועצם והיוקרה שניכרת בכל פינה, נראים כמו סממן לעתיד לבוא. הלוקיישנים של הסדרה, שנעים בין מסדרונותיו של מוסד יוקרתי לווילות פאר, פריימים מושקעים עד אחרון הפרטים והשחקנים הראשיים גווינת' פאלטרו ובן פלאט ("ספר "המורמונים", "פיץ' פרפקט"), שבוודאי לא הקלו על ההוצאות. המספרים העצומים בשילוב עם שיתוף הפעולה חסר התקדים בין ענקית הסטרימינג לראיין, יצרו ציפיות גבוהות גבוהות במיוחד מצד הצופים.

      לאוויר העולם התובעני הזה נולדה בשבוע שעבר הקומדיה השחורה ואפופת הבאזז של נטפליקס, במרכזה תלמיד י"ב רהוט ואמביוציוזי בשם פייטון (פלאט), שחולם מילדות להפוך לנשיא ארה"ב. בדרך לשם עליו לעבור מספר שלבים, והראשון שבהם: לנצח במירוץ לנשיאות בית הספר. בזכות התואר הנחשק מתכוון פייטון לכבוש את מקומו באוניברסיטת הרווארד ומשם להמשיך במסלול המחושב היטב, עד לפסגה. כמו הסדרה עצמה גם פייתון נולד מעסקה יקרה במיוחד, וכבנם המאומץ של זוג עשיר להדהים מונחים על כתפיו שלל לחצים. כדי לגלות האם פייתון יצליח לעמוד בהם, תצטרכו לצפות בסדרה. לגבי "הפוליטיקאי", התשובה קצת יותר מורכבת.

      הפוליטיקאי - סדרה של נטפליקס, גווינת' פאלטרו (יח"צ , נטפליקס)
      דמויות מוצלחות ומצליחות. "הפוליטיקאי" (צילום: נטפליקס)

      צפייה בפרק הראשון שלה חושפת הצלחה פנומנלית. לא רק מפני שכל הדמויות בה מצליחות ומוצלחות להכעיס, אלא שהאסתטיקה המרהיבה שלה, שמקפיצה לראש מיד את השם ווס אנדרסון, מוחקת כל יכולת שיפוט של פרמטר אחר. הסגנון המוקפד והמצועצע של "הפוליטיקאי" מספק לצופה ערוץ בריחה אל חלום נהנתני, ותומך בשלמות מתמטית את דמויותיו המסוגננות ואת התחבולות המולייריות שלהן, בראשן הנער שמוכן לעשות הכל, אבל הכל, כדי לזכות בנשיאות.

      לכאורה, פייתון לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להתקדם בחיים. הוא רהוט, אינטלקטואל ועשיר, יש לו זוגיות פוטוגנית ואת הלוק החנוני-מוצלח הנכון כדי לעורר אמון בקהל בוחרים. אלא שחסר לו בדיוק החלק הקטן בפאזל שגרם לאומה שלמה להתאהב בברק אובמה - אותנטיות. פייתון מושלם מדי, מושלם כל כך שהוא נראה קצת כמו רובוט, ואף אחד לא יתן לטיפוס כזה לדאוג לצרכי קהילה.

      הפוליטיקאי - סדרה של נטפליקס (יח"צ , נטפליקס)
      בפוליטיקה אין רגש. "הפוליטיקאי" (צילום: נטפליקס)

      כאן עולה שאלת חשיבותה של אמת, שהיא למעשה התמה המרכזית ב"פוליטיקאי" ותחזור על עצמה לאורך העונה בווריאציות שונות. האם מספיקה לנו ארשת אותנטית, או שאנחנו זקוקים לאותנטיות עצמה? אם המנהיג שבראשנו עושה בחירות שמיטיבות איתנו, האם הכרחי שתעמוד מאחוריהן כוונה אמיתית? בעידן שבו האנושות בוחרת לצרוך את מירב התוכן שלה מתמונות אינסטה מרוטשות, פייק ניוז ושאר עיבודים מסאסיביים של המציאות - התשובה לא מובנת מאליה.

      בהתאם לתפיסה הספקנית הזו, כל הדמויות ב"הפוליטיקאי" אינטרסנטיות וקרות לא פחות מפייתון, שמתייסר יותר מכולם באשר להיעדר מצפונו. איפה שיש כסף - כך מובהר לנו שוב ושוב - יש פוליטיקה, ואיפה שיש פוליטיקה - הרגש נעלם. ב"הפוליטיקאי" אף אחד לא פועל ממניעים טהורים ואיש לא מתקדם בזכות כישרון או עבודה קשה, אלא באמצעות מניפולציות, שקרים וקשרים. שום דבר לא אישי, הכל פוליטי.

      הפוליטיקאי - סדרה של נטפליקס, ג'סיקה לאנג (יח"צ , נטפליקס)
      אי אפשר להזדהות עם הדמויות. ג'סיקה לאנג, "הפוליטיקאי" (צילום: נטפליקס)

      מיגור הרגש לא מפריע במיוחד כל עוד הקומדיה של ריאן מרפי ושותפיו מספקת פריימים עוצרי נשימה, דמויות משעשעות של תיכוניסטים מלאי חשיבות עצמית, התפתחויות מפתיעות וקצב תוסס. אלה רק רגעי הדרמה שמזכירים לנו שאחרי כל זה עוד לא הספקנו להזדהות עם אף אחת מהדמויות. יותר מזה, אם החל להתגבש רגע טעון כלשהו, הוא נגדע באכזריות לטובת אתנחתא קומית שמותירה את משתתפיה מרוחקים ושטוחים כפלקט. סודות כמוסים שנוצר סביבם בילד-אפ מטמטם נחשפים מבלי לקבל יחס הולם, ובזאת מפספסים את הפוטנציאל הדרמטי שלהם.

      לבעיה המהותית הזו מצטרפים עם הזמן טוויסטים צפויים, בחירות תמוהות (כמו התמקדותו של פרק 5 המתיש בדמות אורח לא מעניינת ולא רלוונטית) והעובדה שכקומדיה, "הפוליטיקאי" לא ממש מצחיקה. כלומר, יתכן שיפלטו לכם במהלכה כמה גיחוכים, יש בה מן תחושה כללית של קומיות ונדמה שראוי להחשיב אותה מצחיקה כי הדיאלוגים שלה שנונים, קצביים וניחנים בשנינות אוסקר-ווילדית משהו. מתחשק לשבת עם היוצרים והשחקנים שלה על איזו כוס שיכר טובה, אבל אי אפשר לומר שהיא קורעת מצחוק. עניין חשוב בקומדיה.

      הפוליטיקאי - סדרה של נטפליקס, בן פלאט (יח"צ , נטפליקס)
      רובוט. בן פלאט, "הפוליטיקאי" (צילום: נטפליקס)

      ואחרי שכל זה נאמר, הקומדיה החדשה של נטפליקס אינטליגנטית וסוחפת מכדי לאכזב. הדינמיקות הפוליטיות בה מבריקות, והיא מאירה בצורה מרתקת את האופן שבו מתנהלות כיום מערכות בחירות ומערכות יחסים בכלל. יותר מזה, קשה לבקר את הפגמים שלה מפני שהם בסך הכל הקצה השני של מעלותיה. התזמור המופתי, הווס-אנדרסוני, הוא הכוח המרכזי שלה וזה שבא לעתים קרובות על חשבון הנשמה. "הפוליטיקאי" היא אולי קומדיה דרמטית לא ממש מצחיקה ולא ממש מרגשת, אלא משתייכת לזן המוגדר כ"ניסוי מסקרן", אבל באורח פלא, זה לא מפריע ליהנות ממנה ולחכות לעונה השנייה. אולי כי בין בליל היותר-מדי-תוכן של נטפליקס, "הפוליטיקאי" נראית כמו זריקת רענון הכרחית.