שנת 2019 הביאה איתה כמה סדרות דרמה מדוברות מאוד, לא פשוטות לצפייה, שאילצו אותנו להישיר מבט אל זוועות ועוולות אנושיות שהתרחשו באמת. "צ'רנוביל" גוללה את פרטי אסון הגרעין באוקראינה ואת מה שבא אחריו. "כשהם רואים אותנו" הציגה את חקירתם, שפיטתם וכליאתם של חמישה נערים בני מיעוטים באשמת אונס שלא ביצעו. "הנערים" חוזרת אל הקיץ הקשה של 2014 בישראל, כשרצח שלושת הנערים היהודים ואחריו רצח הנער הערבי הציתו מלחמה.
אליהן מצטרפת עכשיו המיני-סדרה הלופתת "לא ייאמן" ("Unbelievable"), שיצרו עבור נטפליקס סוזנה גרנט ובני הזוג הסופרים מייקל שייבון ואיילת ולדמן, בהתבסס על מקרה אמיתי. מארי אדלר (קייטלין דיבר, "חורשות את הלילה") היא נערה בת 18 שהעבירה את חייה במערכת הרווחה, וכעת שוכנת בבניין המיועד לצעירים בסיכון כדי להכין אותם לחיים עצמאיים. אל הדירה שבה היא מתגוררת בגפה חודר בלילה אדם רעול פנים שכופת ואונס אותה. היא מגישה על כך תלונה במשטרה, אבל בכל פעם שעליה לחזור על השתלשלות האירועים משהו בפרטים משתבש, משתנה, הסתירות הולכות ונערמות. בהדרגה הבלשים - שניהם גברים - מטילים ספק בדבריה. גרוע מכך, כך עושים גם האנשים הכי קרובים אל מארי. שנתיים ומשהו אחרי כן ובמרחק של מאות קילומטרים משם, מגלות שתי בלשיות, גרייס רסמאסן (טוני קולט, "טרה") וקארן דובאל (מריט וויבר, "חסרי אלוהים"), כי כל אחת מהן עובדת על מקרה אונס נפרד, אך הדמיון ביניהם בלתי ניתן לביטול - מדובר בפורץ שחדר פנימה, כפת ואנס את הנשים. עליהן ללכוד אנס סדרתי.
האופן שבו "לא ייאמן" מתארת את מה שעובר על מארי מתסכל, אפילו מייסר. הפרק הראשון מתוך השמונה מוקדש לה בכללותו, ובאורח קליני וקר מציג בפנינו את המסע המפרך העובר על נאנסת שמחליטה להתלונן. מארי נאלצת לספר את האירועים שוב ושוב, לחוות אותם מחדש במילותיה, להתחיל לפקפק בעצמה - קודם לשוטר הראשון שבזירה ואז לבלש ואז לאחות בבית החולים ואז שוב לבלש ואז בכתב וכן הלאה.
כשמגיע הפרק השני, בו אנחנו מתוודעים לראשונה לבלשיות דובאל ורסמאסן, אפשר לנשום רגע לרווחה. אמנם גם הוא נפתח עם קורבן אונס שמתארת את המקרה לבלשית דובאל, אולם הפעם ניכר שמדובר במהלך תקין של העניינים, חקירה מקצועית, אשת משטרה רגישה בהרבה. כשהיא מאחדת כוחות עם רסמאסן, "לא ייאמן" הופכת לסדרה בלשית מעניינת ואפקטיבית; עם העדויות, הרמזים, קצות החוט, הלוח הלבן עם התמונות עליו וכו'. שתי שחקניות מעולות מגלמות בלשיות מעולות, בעלות גישות נבדלות לעבודה שלהן ולחייהן הפרטיים, אבל דומות בחריפות שכלן ובאינטליגנציה הרגשית שלהן. מין "בלש אמיתי" עונה 4, כולל הסיפורים המקבילים בשתי תקופות זמן שונות. בלי סנסציות מיותרות, ללא תוכנות שעושות זום-אין פלאי ושאר המצאות הוליוודיות, כמעט בלי מרדפים מיותרים של צוות החקירה אחר כיוונים מסיחי דעת - "לא ייאמן" מבקשת להשתמש בז'אנר הזה לטובת שורה תחתונה מאוד מסוימת. זהותו של האנס הסדרתי והניסיון ללכוד אותו הרבה פחות מהותיים מאשר חוויית הנאנסות.
במקביל לעבודה המשטרתית ממשיכה הסדרה לתאר את סיפורה של מארי, כיצד ההשלכות של אותו לילה נועצות את שיניהן עמוק יותר ויותר בחייה. כל עוול שהצעירה הזו חווה מוליד עוול נוסף, ועם כל אחד מהם עליה להתמודד כמעט לגמרי לבד, אבודה ותועה. אחד היתרונות הגדולים של "לא ייאמן" הוא ללא ספק קייטלין דיבר, המגלמת את מארי. צופי "צדק פרטי" ודאי יזכרו אותה מתפקידה מכמיר הלב בעונה השנייה האדירה (ההיא עם מרגו מרטינדייל) כנערה צעירה שמתייתמת ונותרת לבדה בעולם, אך גם לא מהססת לעמוד בראש מורם מול מה שבא מולה. במידה רבה זו הגדרת תפקידה גם ב"לא ייאמן". דיבר מגלמת את מארי בפגיעות רבה, ובכל זאת במינוריות הממחישה כי תלאות חייה של דמותה עד כה לימדו אותה כי כל מה שנותר לה זה להתמיד ולצלוח. לשרוד, כפי שעשתה מאז ומעולם.
כל מה שתרצו לעשות זה לחבק את מארי. תייחלו לכך שהעלילות שלה ושל הבלשיות כבר יצטלבו כדי שיוכלו לגאול אותה, להקנות לה ולעולם קצת צדק. אולם לאורך זמן רב הסיפורים אינם משיקים, וקורותיה של מארי מוסיפים לשמש כמשקולת על הנשמה. אלא שבכך טמונים ייחודה ותבונתה של "לא ייאמן" - חלקיה מאזנים אחד את השני. סיפורה של מארי טוען את הצפייה בזעם ובחמלה שמושכים אותה קדימה, מגדירים אותה, והחקירה המשטרתית מפיחה תדיר את התקווה שהאמת תצא לאור.
בתוך האיזון הזה, מהרגע הראשון ועד האחרון, "לא ייאמן" מסמנת את האופן שבו מערכת החוק כמעט בנויה כדי להכזיב את הנשים. הדרך שבה אלימות נגד נשים הופכת למין שגרה שנגזר על כולנו לחיות איתה, הפקפוק שהן נאלצות להתמודד איתו כשפרט כזה או אחר מתבלבל. למה תמיד אונס הוא הפשע שנוטים לא להאמין לו? שואל עורך דינה של מארי. למה לא שוד או גניבה? מה היה קורה לעוולות המושרשות לו גברים היו נאנסים כך? תוהה אחת הבלשיות בהזדמנות אחרת. הכל יכול היה להיות שונה אילו בלש מסוגן של דובאל או רסמאסן היה מקבל את חקירת האונס של מארי. עבור שתיהן, הניסיון לאתר את האנס מוזן על ידי החשש העמוק להכזיב את האישה הבאה שעלולה להיפגע. גישה שאילו הבלשים שחקרו את התלונה של מארי היו נוקטים בה, כל הקורבנות שבאו אחריה היו נמנעות. אבל זה לא קרה, והן לא נמנעו, והמעט שהן יכולות לקבל עכשיו זה סדרה מצוינת שנותנת קול לסיפור שלהן.