בחודש שעבר בוושינגטון, במסגרת "שיחות עם ניק קייב", ערבי השאלות-תשובות-מוזיקה שלו, נשאל קייב אם הוא עושה את האירועים האלה כי הוא רוצה להרגיש שהוא לא לבד. "דברים באמת השתנו במובן הזה אחרי המוות של הילד שלי, בכך שראיתי אנשים בצורה שונה", הוא ענה. "הנה מה שקורה: אתה חושב שאתה יודע מי אתה, אתה בונה את עצמך בראשך בתור הדבר שאתה חושב שאתה - ואז זה פשוט מתנפץ. ואז אתה בונה את זה כמשהו אחר. והדבר האחר הזה בשבילי היה תחושות עמוקות כלפי אנשים אחרים והבנה מוחלטת לסבלם של אנשים אחרים".
ניק קייב השתנה ב-14 ביולי 2015, כשבנו בן ה-15 ארתור נפל אל מותו מצוק ליד ברייטון, לא רחוק מבית המשפחה בעיר. כל מי שהכניס לחייו את "Skeleton Tree", האלבום של קייב שיצא בספטמבר 2016, פתח את הדלת לאביר אפל שונה ממי שהוא חשב שהוא מכיר. כל מי שנכח בהופעה שלו מאז ראה את זה מקרוב בעיניים משתאות, מוצפות. אחרי קריירה בת ארבעה עשורים, ניק קייב הישן מת וניק קייב החדש נולד. כמעט כמו גיבור-על שהנורא מכל קורה לו ומנתב את הצער והזעם לניסיון להציל את המין האנושי, קייב שבור הלב והנפש הבין שעם הכוח הגדול שכבר היה בידיו בתור מוזיקאי משמעותי ונערץ, יש לו גם אחריות גדולה. אז האיש המסתורי והפרטי הזה פתח דלת בעצמו והזמין אנשים להיכנס. הוא קרא למעריציו ולגולשים באתר שלו לשאול אותו כל שאלה שהם רוצים, ואלה התפרצו פנימה עם עשרות אלפי מכתבים. קייב הפך לנביא, למורה דרך בשבילי הצער, למדריך רוחני, למגדלור בעבור מוכי היגון, למישהו שבכוחו להקהות כאב וסבל. באופן טבעי, לא מעט הורים שכולים מחפשים אצלו תשובות, אחרים שואלים אותו על אלוהים, הורות ובדידות. קייב, כבר בן 62, נמצא שם בשבילם ככל שהוא יכול - אונליין, בהופעות וכמובן במוזיקה.
"Skeleton Tree" המושלם היה חוויה מערערת. כשיצא כתבתי עליו כאן כך: "קריירה כל כך מפוארת יש לקייב, כל כך משמעותית, והאלבום הזה יהיה זה שבסוף יסמל אותה. כל שיר כאן מרוצץ את גולגולתו של 'The Weeping Song'. זה לא אלבום לנגן סתם כי בא לך משהו יפה ברקע. זה לא תקליט שאתה מזמין מישהי לעלות אליך כדי להקשיב לו. אתה פונה ליצירה הזאת בבואך לענות את נפשך. קייב הוא לא 'ניק קייב' ב-'Skeleton Tree' - הוא אבא, אבא מקונן, ולמה שתרצה להקשיב לאבא מקונן? למה שתרצה לזמן את הפחדים הכי עמוקים שלך? אין לי תשובה. גם לו אין".
בסוף השבוע הגיע בהפתעה "Ghosteen", אלבום חדש וכפול של קייב והבאד סידז, והוא ממשיך מאיפה ש-"Skeleton Tree" עצר. נדמה שהצבעים שלו בהירים יותר - זה מתחיל כבר מתמונת העטיפה המהפנטת והקיטשית של מה שנראה כמו גן העדן האבוד; הצלילים של וורן אליס יותר סינמטיים; ויש הרמוניות קוליות מתעתעות - אבל רק נדמה. אפשר להגיד שהפעם האגרוף עטוף בקטיפה, אבל זה עדיין אגרוף, והוא כואב. אם באלבום הקודם חלק מהשירים נכתבו עוד לפני מותו של ארתור והתגלו כנבואה ארורה שהגשימה את עצמה, שדים ששכנו בתוך נפשו של קייב והובילו אותו לכתוב הכנה לטרגדיה, הפעם אין דרך מילוט - אלו שירי פוסט-מוות, פוסט-פרידה, פוסט-הפנמה.
האלבום, 68 דקות אורכו, מחולק לשני חלקים, הגם שרק מטפורית למי שלא מחזיק בעותק פיזי שלו: שמונה קטעים בחלקו הראשון, שמוצגים בתור "הילדים", ועוד שלושה בחלקו השני, שהם "ההורים": שני קטעים בני 12 ו-14 דקות, וביניהם שלוש דקות בשם "Fireflies" שבהן קייב רק מקריא את המילים, והן השורפות ביותר באלבום: "אנחנו גחליליות לכודות בכף ידו של ילד קטן, והכל רחוק כמו הכוכבים / אני כאן ואתה איפה שאתה / אי אפשר לחזות כלום, ואי אפשר לתכנן כלום / כוכב הוא רק זיכרון של כוכב / אנחנו גחליליות שפועמות במעומעם בחשכה / אנחנו כאן ואתה איפה שאתה".
"גוסטין" - "נשמה נודדת" על פי קייב - נפתח עם "Spinning Song", ומייחל לכך ששלווה בסופו של דבר בוא תבוא. ספוילר: היא לא. אחריו מגיע "Bright Horses" היפהפה, וקייב שר "וכולם חבויים, וכולם אכזריים, ואין מחסור ברודנים, ואין מחסור בטיפשים". בסופו של השיר מתרחב הסדק בחזה: "הרכבת מגיעה, ואני עומד כאן מסתכל / והיא מחזירה את אהובתי אלי / יש דברים שקשה להסביר / אבל אהובתי חוזרת הביתה עכשיו, ברכבת של חמש וחצי". אני מתרגם כאן את baby כ"אהובתי" ולא כ"התינוק שלי", ואם אני טועה אני מעדיף לטעות. הגבר הזה שממתין למישהי על רציף מופיע גם בשיר "Tucson Train", מהבולטים באלבומו האחרון של ברוס ספרינגסטין, שם הגיבור מחכה לרכבת של חמש ורבע, וכנראה שזה רק מקרי, אבל מיד אחריו מתחיל "Waiting for You", השיר הכי ספרינגסטיני מבחינת טקסט, אווירה והגשה בקריירה של קייב, שמסתיים במילים "ובכן, אני רק מחכה לך, מחכה לך שתחזור".
ציפייה לחזרה, למפגש, לאיחוד, היא כמובן מוטיב מרכזי באלבום הזה, אבל היא לא לבד: הים, השמש, השמיים, הכוכבים, ישו - כולם חוזרים כחלק מעולם פנטסטי שקייב בורא, ורוצה לברוח אליו. ב-"Sun Forest" הוא שוכב ביער בין הפרפרים והגחליליות, והסוסים הבוערים והעצים שעולים באש, כשמולו ספירלה של ילדים מטפסים אל תוך השמש ומנופפים אליו לשלום. ב-"Galleon Ship" הוא מבין: "נדמה שאנחנו לא לבד, כל כך הרבה רוכבים בשמיים, רוחות הגעגוע במפרשיהם, מחפשים את הצד השני".
הסכין מסתובבת בשיר הנושא: "שלושת הדובים צופים בטלוויזיה, הם מזדקנים בחיים שלמים, אלוהים. אמא דובה אוחזת בשלט, אבא דוב פשוט מרחף, ודוב-תינוק הלך לירח בספינה. אני מדבר על אהבה כעת, ואיך אורות האהבה כבים, והעבר עם זרמיו התת-קרקעיים העזים, לעולם לא ישחרר אותנו".
את האלבום סוגרת "Hollywood", מהיצירות הכי מורכבות ומרסקות של קייב, וזה לא שאין לה תחרות. זו קינה אפוקליפטית על שריפות ויצורים שעולים מהים ותינוק שמת ונקבר, והמילים האלה: "כל אחד מאבד מישהו, יש דרך ארוכה לעבור בשביל למצוא שלוות נפש. ועכשיו אני רק מחכה שזמני יגיע, ואני עכשיו רק מחכה ששלווה תגיע".
כמו עם "Skeleton Tree", כש"גוסטין" הכל כך יפה ומהפנט ולא קונבנציונלי מסתיים, נדרש רגע כדי לחזור למציאות. אתה צריך להשתחרר פיזית מהכישוף, מהתחושה שהיית בממד אחר במשך שעה, בעולם דמיוני סוער ומסעיר. המוזיקה נגמרת והשקט לפתע מזכיר לך שסיימת עכשיו דייט עם החרדות הכי משתקות שלך. האובדן של קייב נוכח בכל צליל, בכל אות. הקול שלו, שבאופן מפליא לא איבד מכוחו, ספוג בכאב. ובכל זאת, איכשהו, האיש הזה מציע קרן שמש בסופו של הלילה הכי אפל שיש. אפשרות לגאולה. נחמה. אהבה אלוהית. אתה לא נשרף באש שהוא ממטיר עליך, אלא מתחמם לאורה. זה חתיכת כוח-על.