פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      להבה קטנה אבל בוערת: החדש של ברוס ספרינגסטין ממחיש שכוחו עדיין במותניו

      על אף שמשהו ב-"Western Stars" מעט עייף, מיושב מדי, אולי אפילו נוצץ ועשוי מדי, עדיין משובצים פה כמה פנינים שמוכיחים את גדולתו של הבוס. בנוסף: עד שמנצ'סטר אורקסטרה יחזרו עם אלבום חדש, הרכב הצד Bad Books לגמרי עושה את העבודה

      ברוס ספרינגסטין (AP , Matt Sayles)
      רחוק משיאו הטקסטואלי. ברוס ספרינגסטין (צילום: AP)

      זה אולי לא הוגן, אבל לכל אורכו של "Western Stars", אלבום הסולו החדש של ברוס ספרינגסטין, מספר 19 בקטלוג הכולל שלו, לא יכולתי שלא לחשוב ולהתגעגע ל-"Nebraska", האלבום השישי שלו והראשון בלי האי סטריט בנד לצדו, שיצא ב-1982. היו עוד כאלה מאז, האחרון שבהם "Devils & Dust" שיצא ב-2005, אבל "נברסקה" היה המאסטרפיס שלאורו נבחנו מאז כל היצירות שבהן ספרינגסטין בחר לעבוד ללא הלהקה הקבועה שלו.

      ברור שאסור להשוות, ואין אף אדם ובוודאי אין אף אמן שגרסתו בגיל 33 דומה לגרסתו בגיל 69, ובכל זאת - משהו ב-"Western Stars" מעט עייף, מיושב מדי, אולי אפילו נוצץ ועשוי מדי. הוא יוצא אחרי כמה שנים שבהן ספרינגסטין לא הקליט מוזיקה חדשה - זה לא קרה מאז "High Hopes" החלש של 2014 - אלא התרכז בהוצאה של האוטוביוגרפיה המצוינת "Born to Run" ובמופע המאוד-מצליח שלו בברודוויי, שהגם שהיה עוצמתי ומרגש, קצת הרס לי את הפנטזיה שהיתה לי בנוגע לדמותו ולמוזיקה שלו, וסדק את החומה שלטעמי צריכה לעמוד איתנה בין מוזיקאי למעריציו. זה לא שיש סודות סביב אחד מהאמנים הכי חשובים ומשפיעים בתולדות הרוקנרול, בטח לא אחרי 500 העמודים של ספרו, אבל על הבמה בניו יורק, בינות פאנצ'ים, משהו קצת נפרם מבחינתי. לא חייבים לדבר על הכל.

      מאחר שאני אוהב אותו אהבה נצחית שאינה מוטלת בספק וחב לו חוב עצום, כל מה שהיה פרום נתפר מחדש בעזרת צלילה אל האלבומים הגדולים שלו, הרי אין כאב שלא יועם בעזרת "Darkness on the Edge of Town" ו-"The River" ו-"Tunnel of Love" ואותו "נברסקה". "Western Stars" היה אמור להיות הקלוז'ר הסופי, בטח אחרי שלושה סינגלים מוצלחים יחסית. אבל למרות שבכל לבי רציתי להתאהב באלבום הזה, ועל אף הקסם שאופף אותו, עדיין לא הצלחתי. ספרינגסטין אמר שהפעם הוא נושא את מבטו מערבה, אל הפופ הקליפורני של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, אל העיבודים התזמורתיים, כלי מיתר ונשיפה, אל הנופים המדבריים ושטופי השמש שכל כך רחוקים מניו ג'רזי מולדתו. אז אווירה יש, זה פופ נוסטלגי פוגש קאנטרי מלנכולי. אפשר כמעט לראות כבישים מהירים בלתי נגמרים ומישורים אינסופיים, להרגיש את הרוח בשיער, להשתאות אל מול שמיים שטופי כוכבים מערביים, לישון במלונות דרכים דביקים ולשתות בברים עצובים, אבל להוציא כמה שירים נהדרים, הלב ממאן לפעום בחוזקה. האלבום הזה מרגיש יותר כמו פסקול לסרט, מערבון רגיש כמובן, מאשר יצירה משמעותית.

      הדמויות הכה מוכרות נמצאות כאן כמובן, ספרינגסטין משרטט אותן כמו שרק הוא יודע, אבל ב-"Western Stars" הוא רחוק משיאו הטקסטואלי - יש כאן רק שיר אחד ברמה של "The Wrestler" מ-2008, מהשירים הטובים שלו בעשור האחרון - הוא נופל לקלישאות שהצליח כמעט תמיד להימנע מהן עד היום. זה בא לידי ביטוי בצורה קיצונית בשני השירים שפותחים את האלבום, "'Hitch Hikin" התמוה ו-"The Wayfarer", כשבאחרון הוא אפילו שר "זו אותה קלישאה ישנה, נווד בדרכו, מסתנן מעיירה לעיירה".

      "Tucson Train" הנפלא ושיר הנושא מחזירים את האלבום למשחק, צמד שירים שמעבירים בבהירות את מה שספרינגסטין רוצה לספר כאן, את סיפורם של גברים מצולקים שנאבקים, שאומרים תודה שהם בכלל קמים בבוקר על שתי רגליים ומחפשים כל חתיכה של תקווה להיתלות בה. התקווה הזאת, שספרינגסטין עוסק בה לאורך השנים, בדעיכתה או בתחייתה, היא גיבורה גם באלבום הזה, והלהבה שלה אמנם קטנה אבל עדיין בוערת.

      "Sleepy Joe's Café" הוא קטע מיותר וגם "Drive Fast (The Stuntman)", "Chasin' Wild Horses ו-"Sundown" לא מקיימים את ההבטחה שטמונה בהם, ועד ש-"Somewhere North of Nashville" היפה מתחיל הוא כבר נגמר. "Stones" אמור להיות השיר ה"חשוב" של האלבום אבל המיתרים הסכריניים פוגמים בו, ואחריו שני הסינגלים עולים ובאים: "There Goes my Miracle" הרוי אורביסוני אפקטיבי, ו-"Hello Sunshine" האוטיס רדינגי נוגע ללב בכנותו. הם מרחיבים את הלב ומכינים את הקרקע ל-"Moonlight Motel", השיר האחרון שמנצח את המשחק על הבאזר, ספרינגסטין בגדולתו, שיר שובר על זכרונות שמכבידים על לבו של גבר, על אהבה שהייתה ואיננה עוד, על ימים מלאי תשוקה וחיים שלא יחזרו, חיים שנדמה שהיו שייכים למישהו אחר, וכל מה שנותר זה לשתות לזכר העבר, לבד. מותר לבכות לצלילי השיר הזה, שמצטרף בכבוד לשני שירי מלונות מושלמים אחרים: "צ'לסי הוטל" של לאונרד כהן ו-"Flagship" של ג'ייסון איזבל.

      השיר הזה שולח אותך הביתה אופטימי: למרות ש-"Western Stars" הוא לא כל מה שאמור היה להיות, הוא עדיין מהאלבומים הטובים שספרינגסטין הוציא מזה שנים רבות. רוב הקטעים כאן, שמרגישים כמו טיוטות לשירים הבאמת גדולים שלו, אמנם ישמשו כפילרים בהופעות המאוד-ארוכות שלו כשישוב להופיע בקרוב, אבל האגדה הזאת רחוקה מלהסתיים, ולהבדיל מהגיבורים שלו באלבום הזה, ספרינגסטין הוא ההפך הגמור מגבר שהוא צל של מי שהיה בעבר. אולי עוד מלונות אור ירח מחכים באלבום החדש שהוא והאי סטריט בנד אמורים להקליט עוד השנה, עם פחות מיתרים ויותר גיטרות. היה כיף בקליפורניה, אפשר עכשיו לחזור מזרחה, כי כל דבר מת בסוף מותק, זאת עובדה, אבל אולי כל דבר שמת יום אחד חוזר לחיים.


      "A Black Mile to the Surface" של מנצ'סטר אורקסטרה היה אחד מהאלבומים שהכי אהבתי ב-2017 ומאז התאהבתי בו אפילו יותר. הוא אלבום יפהפה ועצוב, כשקולו המיוחד של אנדי הול שר שירים מורכבים וחכמים על משפחה והורות ויחסים וחיים בניכור. האלבום הזה כלל כמה מהשירים הכי יפים של אותה שנה ומאז רק ייחלתי למוזיקה חדשה של הלהקה מאטלנטה. אז אלבום חדש של מנצ'סטר אורקסטרה אין, אבל של Bad Books, ההרכב השני של הול לצד קווין דוויין וחברו ללהקת האם, רוברט מקדוול, יש גם יש, והוא מהמם. השלישי של ההרכב והראשון אחרי שבע שנים אינטימי יותר ועשיר פחות הפקתית מ- "A Black Mile to the Surface" אבל כמה האזנות רצופות חושפות שירים חודרים לא פחות, פצצות חכמות עם מנגנוני השהייה.

      עשרה שירים יש ב-"Bad Books III", חציים של הול וחציים של דיוויין, שגם מחלקים ביניהם את השירה. ואני משוחד, אבל הול מנצח. קשה להישאר אדיש לקול שלו, וגם הטקסטים שלו מטלטלים יותר, בועטים לך בבטן. שניהם כותבים על אבהות טריה והחרדות שמגיעות איתה, פחד מפרידה, הזדמנויות מפוספסות, אלימות, מוות ואהבה: "אם אלוהים הוא עור ברווז, את ההוכחה". ההרמוניות ושילוב הקולות של שניהם (בראיון איתם נאמר המשפט "סיימון וגרפונקל בחלל") מהפנטים, ולמרות שאין כאן המנונים כמו של מנצ'סטר אורקסטרה, האלבום הזה הוא מתנה שהגיעה משום מקום ומחזקת את מעמדה של 2019 כשנת רוקנרול מרשימה ביותר.