"הליכודניקים" מצליחה גם לשרת את הליכוד וגם להתנשא עליו

באופן מאוד מוזר, הסדרה של אנשי עובדה על הליכוד - "הליכודניקים", שובצה באופן הבא - שני פרקים אמש, ואחד נוסף היום - רגע לפני יום כיפור. כיוון שמדובר בתוצר מקומי של קשת, יש לתמוה מדוע בחרו לשבצו דווקא כך?

אבל האמת היא שנושא השיבוץ הוא לא הדבר המתמיה ביותר בסדרה "הליכודניקים" שיצר עמרי אסנהיים, עיתונאי מוערך ובעל הישגים. אמנם, כראוי למותג האם, גם "הליכודניקים" ערוכה כהלכה, רהוטה ועשויה היטב מבחינה ויזואלית - אבל התסריט שלה כה מבולבל עד כדי כך שלא לגמרי ברור איזה סיפור היא מנסה לספר.

האם היא אכן על תומכי הליכוד? אם כן ספק אם צריך סדרה כזאת. אין ממש צורך בסדרה שתכיר לנו את "הליכודניקים" - מדובר באחוזים נרחבים ממדינת ישראל, ובדרך כלל גם קבוצת המצביעים הגדולה ביותר. להצביע עליהם מבחוץ, כאילו מדובר בקבוצה בעלת מאפיינים מיוחדים ולא מפלגת המון חוצת מגזרים אינה אלא תפישה המתנשאת מעליהם. ממילא, רוב המרואיינים בסדרה הם שרים לשעבר ופעילים מוכרים היטב - לא בדיוק בגדר חיילים אלמונים שמגלים פנים אחרות.

ובהתאם, שני הפרקים הראשונים של "הליכודניקים" אינם מדברים כמעט בכלל על רעיונות, תכניות או אידיאולוגיות שאינן שנאה לשמאל, תיעוב למפא"י ותחושות קיפוח על ידי הממסד - את הנראטיב הזה הסדרה שמחה להדהד באופן לא ביקורתי, וכך מצליחה להיות בה בעת תשדיר שירות לנראטיב הליכודניקי וגם להתנשא עליו. במקום אידיאולוגיה, הסדרה מתמקדת ב"מאבקים" ו"מחנות" פנים מפלגתיים - כאילו לליכודניקים אין עמדות מוצקות בשלל סוגיות, רק שאיפות לכוח.

לבסוף, "הליכודניקים" מספרת סיפור לא קוהרנטי על התנועה עצמה. היא מתחילה את הסיפור בנקודת זמן כלשהי לפני עלייתו של בגין לשלטון, למרות שלפני המהפך יש כמעט 30 שנות פעילות מפלגתית של תנועת החרות, מבלי לכלול כמובן את הפעילות הפוליטית של המחנה הזה עוד מלפני קום המדינה. אם השאיפה היא להתמקד במותג הפוליטי "הליכוד" - הרי שהדבר לא ברור די צרכו, שכן הקמתו מוזכרת רק בפרק השני.

היא מקדישה זמן רב לשאיפה להגיע לשלטון - אך דקות ספורות לשלטון בגין עצמו, מבלי לעסוק בהרחבה, למשל, בהשלכות של פינוי ימית וסיני על המפלגה עצמה. בהמשך, גם שנות כהונתו של שמיר אינן לפי הסדרה אלא סך כל המחנות שהוקמו בליכוד - ושוב: מאבקי כוח וזהות, לא אידיאולוגיה, לא מדיניות. אם זה הפתרון של "הליכודניקים" לסוד הכוח של המפלגה ששלטה פה כמעט ללא הפסקה במשך 40 השנה האחרונות - הרי שזה הסבר דל במיוחד. גרוע מכך, מי שירצה ללמוד על ישראל תחת שנות שלטון הליכוד יגלה ממנה מעט מאוד (וראוי להזכיר בהקשר זה את הניסיון המוצלח בהרבה של הסדרה "ימי בגין" ששודרה השנה בתאגיד השידור, והצליחה לקשור בין התכונות הפוליטיות, העמדות, ההישגים וגם השפעותיהם של הציבור).

מהסדרה כן עולות תובנות מעניינות בנוגע ליחסי אשכנזים-מזרחים בתוך התנועה ומחוצה לה, בעיקר סביב דמותו של דוד לוי. זה נושא ראוי להתמקד בו, ואולי שווה היה פרק בפני עצמו כנושא רוחבי - שכן החומרים העוסקים בנושאים אחרים אינם חזקים באותה מידה. חבל: אחרי 40 שנות שלטון ליכוד, נדמה לי שיש עוד הרבה מאוד מה להגיד עליו.

במקביל, ב-HOT8 שודר הסרט של בועז גולדברג על צ'ארלי מגירה - אחת הדמויות המרתקות של האינדי הישראלי בשני העשורים האחרונים: אלטר אגו כריזמטי כל כך מקורי, שהחיים הכריעו בדרך שבה הם מכריעים אמנים רגישים. גולדברג חלק סיפור משותף עם מגירה כמוזיקאי עמית, חבר ומבקר. הוא תיעד את מגירה לאורך תקופה מקרוב, ואחרי שדרכם מתפצלת הוא ממשיך לעסוק בו מרחוק. התוצאה היא לא ממש ביוגרפיה מוזיקלית מקובלת, אלא הרהור מופשט יותר על ידידות בין אנשים שמוזיקה היא מחברת אותם הכי קרוב שאפשר, ובמקרה של גולדברג - גם הספד של סצינה שהתבגרה ועיתונות רוק שכבר לא ממש קיימת בישראל. הגם שהוא נמתח מעט בסופו, המרקם הזה, יחד עם המוזיקה המהפנטת שמלווה אותו, הופכת את "מחר כבר עבר" בקלות לאחד מסרטי הרוק המעניינים שנעשו פה, וחובת צפייה לאוהבי הסצינה המקומית.

את מגירה, "כוכב אינדי ישראלי" ככל שאפשר להשתמש במונח הזה, לא הכירו המון מאזינים בחייו - זה לא קשור, אבל גם אין הרבה מרואיינים בסרט - אבל אולי בזכות "מחר כבר עבר" יגלו אותו עוד אנשים שעדיין מאמינים - כפי ששר - שרוק בעברית הוא פשוט דינמיט.