מותגים טלוויזיוניים נוטים להישחק. חד גוניות של הפורמט, שחיקה של גימיקים וסתם עייפות החומר עושים את שלהם אם תוכניות קופאות על שמריהן - וכשהערוצים המרכזיים ממחזרים מותגים של תכניות אוכל, ותחרויות שירה ומירוצים סביב העולם וכל זה, העייפות ניבטת לעתים קרובות מהמסך. זה קורה גם לטובים ביותר. בעונתה ה-12 (!), נראה שגם תוכנית כמו "אבודים" (רשת 13) וגם מנחה כריזמטית כמו צופית גרנט יכולים להתעייף. אולי מוטב לצאת בעונה הבאה לתחקיר שיגלה לאן נעלם המוג'ו של "אבודים", וכדאי מאוד שיצליחו למצוא אותו.
תחקיר פתיחת העונה עסק של גרנט עסק במקרה גירושין, שבו נחטפה פלר צרפתי, ילדה בת 3, מגן ילדים בישראל ונלקחה ליפן, משם הגיעה אמה. המקרה המדובר התרחש לפני כ-30 שנה שבמהלכן האב הישראלי לא ראה את בתו ולא שמע ממנה. זה הרס את חייו ואת אלו של בני משפחתו. גרנט לוקחת אותו למסע חובק עולם, שעובר בין היתר גם בקליפורניה וכמובן ביפן, כדי להיפגש איתה שוב. התחקיר בנוי מארבעה פרקים, אשר הראשון שבהם שודר אמש (שני) ואילו השני ישודר היום.
הסיפור הזה הוא כל מה שתכנית כמו "אבודים" מבקשת לעצמה בדרך כלל - התערובת המוכרת בין תעלומה בלשית לדרמה משפחתית והרבה הרבה קילומטראז' - אבל משהו פשוט לא עובד בפרק הראשון. כיוון שעיקר המעמסה מונח על הכתפיים של גרנט, הכוח המניע של התכנית, זה מורגש גם אצלה. יש מי שסולד מהסגנון הדרמטי של "אבודים" והמנחה שלה, אבל למעשה זאת דווקא אחת מנקודות החוזקה של התוכנית בדרך כלל: גרנט לא מתביישת להיכנס כולה לתוך הסיפור, וגם לחתוך את הבולשיט כשצריך, וכך לשכלל סיפור לכדי תכנית פריים טיים אנושית ולא מלוקקת. כאן, לעומת זאת, היא מציגה משדר חלש יחסית, עם מעט אנרגיות, כאילו אין לה יותר סבלנות לכל הבלאגן הזה.
הפרק הזה מתנהל בעצלתיים, נמתח ונמתח עד אין קץ - והרבה פעמים שלא לצורך, עם שלל רגעים, שיחות פושרות וציטוטים לא משמעותיים שניתן היה לערוך בכיף החוצה, ומבלי להעניק, בינתיים, ערך מוסף אמיתי בזמן הזה שיצדיק את אורכו של התחקיר. זאת עוד נקודת תורפה משמעותית: בעידן כה חסר סבלנות, פיצול התחקיר ליותר מתכנית אחת היא סיבה נוספת לחוסר הסיפוק. במקום זאת ניתן היה להותיר פרק אחד אינטנסיבי ומעניין, שיזכה את צופיו באיזשהן תשובות. אולם, בסיכומו של דבר, התכנית פשוט אינה מעניינת מספיק אפילו כדי להמתין לפתרון התעלומה.
יש בהחלט מקום לתכנית כמו "אבודים" על המסך. גם ביום חלש יש בה יותר אכפתיות וסקרנות מאשר בכל ריאליטי ממוצע, אבל בלי אנרגיות, בלי לסחוף את הצופים, האפקט של "אבודים" פשוט הולך לאיבוד.
בקטנה
פרסומת חדשה יחסית למתחם מגורים חדש שנבנה בתל אביב מציגה ילדה עם ילקוט ורוד הולכת ברחוב מוזנח לצלילי השיר "Tomorrow" הידוע מתוך המחזמר "אנני". למרות התפאורה המדכאת, היא שרה באופטימיות את שירה של היתומה אדומת השיער שהדבר היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו בחייה הוא שהשמש תזרח מחר. בפרסומת, באמצעות קסם, המרחב המוזנח הופך לפתע למתחם יוקרתי, האדמה מוריקה, והרחוב מתמלא בבני אדם לבושים היטב. הילדה שמחה להיכנס הביתה. גם אנני הייתה יכולה לשמוח בפתח, לו היה לה בית לחזור אליו שאינו בית יתומים מוזנח. היא אמנם מסיימת את המיוזיקל הקרוי על שמה באחוזת פאר, כילדה מאומצת של בעל הון, אבל מה שהיא רצתה זה משפחה, חום, קרבה - לא נדל"ן מפונפן במרכז תל אביב.
הפער בין ההקשר של השיר לבין המוצר כמעט ציני: אנני וחברותיה לא היו יכולות מן הסתם לחיות בדירות שעולות מיליוני שקלים - וגם רוב הצופים בפרסומת, דרך אגב - ומאפשרות חיים רחוקים מבני דמותה ומכל מה שהיא מייצגת. זה שיר של מי שאין לו כלום, לא של הבורגנות החדשה. התוצאה בעיקר מנוכרת. בהנחה שהמתחם לא יכלול פנימיה לילדי אומנה, אפשר היה למצוא רפרנס הולם יותר.