פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לרגע אחד מטלטל, לא היה ברור אם נתן דטנר מדבר מגרונו או מגרון דמותו דוד המלך

      לא כל תמונה בה מבריקה, ולא כל דיאלוג בה עמוק, אבל מעל הכל, "הבא אחריו" היא מופע תיאטרון שמח ומהנה. על אף שנינותה הניכרת היא אינה מתיימרת לדפוק בפטישים על ראשי הצופים, וגם לא מתעמקת עד כדי כך בדילמות הפוליטיות שעל סדר היום - אלא מסתפקת בלרמוז עליהם

      הבא אחריו הצגה בתיאטרון באר שבע (יח"צ , מעיין קאופמן)
      הבא אחריו (צילום: מעיין קאופמן)

      אם נביט בדוד המלך, מה נראה? גיבור חיל שהביס את אויביו? אב שכול אכול חרטות מול המרד של בנו אבשלום? איש חמדן ששלח לשדה הקרב את בעלה של האישה שחשק בה? ואולי נראה בה את עצמנו? אולי סיפורו מזכיר דברים שמתרחשים גם היום? ההצגה "הבא אחריו" של תיאטרון באר שבע, שעוסקת בימיו האחרונים של המלך האדמוני ובמאבקי הירושה של בניו, מנסה לתת תשובה לשאלות אלו.

      זה מתחיל כך: דוד המלך (נתן דטנר) נואם לאומה בשידור חי, אולי דרך הפייסבוק לייב - "הבא אחריו" מספרת סיפור תנכ"י כאילו הוא קורה היום - נאום תקיף כנגד הפלישתים לאחר שאלה חיסלו 31 לוחמים מבני ישראל. מאחורי הקלעים מסתתר סיפור אחר: שיחות שלום שהוא מקווה לקדם, ואם הם ישאו פרי ממתין לו בכיסו כבר נאום שני בנימה אחרת לחלוטין. כפוליטיקאי משופשף, ציניקן, יודע דוד המלך שמה שחשוב הוא לא במה אתה מאמין, אלא אתה מתי מאמין במה.

      אלא שגם מאחורי זה מסתתר סיפור אחר: מעבר למשחקי האולפנים מתגלה מלך אחר לגמרי, בא בימים, מבולבל, מהוסס, נוח להשפעה. שני יועציו הבכירים, נתן הנביא ושר הצבא יואב בן צרויה מהתלים בו, הוא משנה את דעתו מדי שעה, חולה וחלש, והדבר היחיד שהוא באמת שולט בו הם משרתיו הנאמנים, ובהן סוכנת המלך, אבישג השונמית, שנאלצת להיענות לכל גחמותיו שלו ושל כל שאר הבוחשים בארמון. לאלו מצטרפים גם אדוניה - הבן המבוגר אך הילדותי והפזיז מבין אלו שנותרו למלך, החושק בכל מאודו בירושה ובכבוד; בת שבע, אשתו החשדנית של המלך ובעצמה שחקנית לא רעה; ושלמה, הבן הצעיר, האידיאליסט והנאיבי שב מלימודיו לתוך משחק ירושה סוער. כולם מנסים להניע את הספינה לכיוונם, ובדרך מגלים אמיתות כואבות, וחטאים מהעבר צפים ועולים. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.

      הבא אחריו הצגה בתיאטרון באר שבע (יח"צ , מעיין קאופמן)
      משעשע ושנון. הבא אחריו (צילום: מעיין קאופמן)

      זה נשמע מעט אפל, אבל "הבא אחריו" היא הצגה משעשעת ושנונה מאוד. מדובר בסאטירה פוליטית שנונה, שקורצת ביותר מתמונה אחת לפוליטיקאים המכהנים ויריביהם כאן, כמו גם בכל מקום. שקרים נאמרים, בריתות נוצרות ומהלכים ציניים נרקמים. כלפי חוץ - ויכוחים על פיוס או הסלמה מול הפלישתים; בפנים - על הדרך שבה הנושא בכתר צריך לפעול ועד כמה יושרו חשוב. ובין מאבקי היורשים ומלחמות היהודים, נציג העם הגווע מתעקש להשמיע את דברו על המתרחש בממלכה, אך לאיש אין זמן, רצון או כוונה להאזין לו - עד שהוא מת.

      לא פחות חשוב, באמצעות דמותה של אבישג השונמית (ענבר דנון), ההצגה מאירה גם נושאים כמו יחסי מרות, התעמרות בעובדים וניצול על רגע מגדרי, כפי שקורה לעתים סביב אנשים שמחזיקים בכוח רב. באחד הרגעים בהצגה, אבישג פורצת במונולוג מעניין על האופן שבו מלחמות שגברים יוצאים אליהן משפיעות על נשים שאין להן בכלל יכולת השפעה וזכות השתתפות בשיחה (דמותו של אדוניה מוחאת לה כפיים בלעג - אבל בעצם רומזת לנו שזה לחלוטין הרגע למחוא בו כפיים לדמות). שוב ושוב, יוצרי ההצגה (המחזאית שחר פנקס והבימאית שיר גולדברג) דואגים להזכיר מדי פעם כמה הדברים דומים להיום. הטקסט קורץ לישראל גם במובנים נוספים: אדוניה (תום אבני) מזמזם את "דוד מלך ישראל", וקורא למשרתים להביא "מים לדוד המלך".

      מעבר לצחוקים, לעקיצות השנונות, יהיה חבל לחשוב על "הבא אחריו" כסאטירה אקטואלית בלבד, הנכונה לרגע זה או אחר בזמן בכרוניקה הפוליטית. דוד המלך הרי ממילא אינו נתניהו או שרון, וגם לא ההיפך, ובכלל מבחינה פוליטית ההצגה הזו לא מתכנסת לכדי אמירה חד משמעית עמוקה מדי, והיו כבר יצירות בדיוניות שהלכו הרבה יותר רחוק במבט על הסוגיות שבסיס המעשה הפוליטי.

      לא. זו קומדיה קלילה, רוב הזמן, ועל אף שנינותה הניכרת היא אינה מתיימרת לדפוק בפטישים על ראשי הצופים, וגם לא מתעמקת עד כדי כך בדילמות הפוליטיות שעל סדר היום - אלא מסתפקת בלרמוז עליהם. מוטב לחשוב עליה, אם כן, כעל משל חביב על מתח בין דורי: העולם מתקדם, כוחות ורעיונות חדשים עולים ותובעים את הכוח לעצמם, בעוד הקודקודים, הטאלנטים הוותיקים, מקבלי ההחלטות - מסרבים לוותר.

      הבא אחריו הצגה בתיאטרון באר שבע (יח"צ , מעיין קאופמן)
      הבא אחריו (צילום: מעיין קאופמן)

      מבחינה זו, הרגע המעניין בהצגה היה אחד המונולוגים האחרונים של נתן דטנר, לקראת סופו של המחזה. לאחר שהתעקש על מקומו עד כה, הזכיר לכל שהוא עדיין האיש שמקבל את ההחלטות, בת שבע מנסה לשכנע אותו להכריז כבר עכשיו על יורשו. "מתי צריך אדם לרדת מהבמה?", שואל אותה דוד, המלך המזדקן, וגם דטנר, כשחקן ותיק ואהוד מאוד, מנכ"ל התיאטרון לשעבר, שעדיין אוהב את הבמה - ומוקף כאן בשחקנים צעירים ממנו ורעבים בעצמם. ברגע הנוגע ללב הזה, כלל לא ברור אם אנחנו מדברים על פוליטיקה ומאבק על כוח - או על הרהור נוגע ללב על משחק ותיאטרון. חבל רק שההצגה לא חורגת יותר להרהורים מהסוג הזה, ונעוצה רוב הזמן בתוך מאבקי הירושה, הסטנדרטיים למדי.

      ואמנם, אף שמשחקי הירושה הם עיקר המחזה - עיקר המחמאות הולך לדטנר בתפקיד הראשי. הוא משתעשע, זועף, משפיל, מרצה, נהנה ממעמדו. תום אבני בתפקיד אדוניה תאב הכוח אף הוא מראה קשת של כישורי משחק ומפיק את המיטב מהתפקיד שלו. שאר הלהקה חביבה אף היא, אך חוסה בצילם של שני השחקנים הללו - מה גם שנפח התפקידים האחרים ועומקם קטן משמעותית לעומת אלו של דוד ואדוניה.

      מלבד זאת, "הבא אחריו" משתמשת בשלל אמצעים תיאטרליים שעוזרים להפוך אותה למהנה, עם קריצות מהעבר ומההווה. מצד אחד עולה מסך שעליו מוקרנים הפסוקים הרלוונטיים מספר מלכים, שמעגנים את הבדיון התיאטרלי בעלילה המקורית. ומצד שני, השחקנים אולי לבושים בגדים מימים אחרים, אבל התככים הם אותם התככים, והמשחק הטכנולוגי שייך לכאן ועכשיו. כך, אדוניה מקליט את יואב בן צרויה באמצעות מכשיר הקלטה ומשתמש בזה כדי לסחוט אותה; כך גם השידור החי כאמור, החוזר על עצמו כמה פעמים, ומסתיים בטוויסט מפתיע.

      לא כל תמונה בה מבריקה, ולא כל דיאלוג בה עמוק, אבל מעל הכל, "הבא אחריו" היא מופע תיאטרון שמח ומהנה מאוד. זו קומדיה לא יומרנית אך חכמה, שיודעת להגיע אל צופיה, וכתובה, מבוימת ומשוחקת היטב - שבכמה ובכמה הזדמנויות, כמו הגיבור שלה, פוגעת בול בפוני.