שימשיכו לנצח: כל חברי מינימל קומפקט זרחו בהופעת האיחוד

    לא הייתה לחברי מינימל קומפקט שום כוונה לתת קונצרט מדויק ונקי, אלא מופע חי שמשחזר את הסאונד של הלהקה מימיה הגדולים. אז כן, היו זיופים ופספוסים פה ושם, אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת: גם בעשור השביעי והשמיני לחייהם, חברי הלהקה התכוונו לתת בראש, והם עשו זאת

    • מינימל קומפקט
    נדב מנוחין
    כמעט מיסטי. מינימל קומפקט (צילום: אורית פניני)

    באיחודים יש תמיד משהו מעט מדכדך: זיכרונות עבר של חדוות נעורים ורעננות תוקפים שוב ושוב, ועדויות לזמן שעבר נמצאות ממש בכל מקום. הזמן נוסע, וזה כבר יותר מ-30 שנה מאז שמינימל קומפקט התפרקו. הרבה מאוד השתנה מסביב, אבל אחת לכמה שנים נפגשים סמי בירנבך, מלכה שפיגל, רמי פורטיס, ברי סחרוף ומקס פרנקן לעוד סיבוב אחד של רוקנרול. חלקם המשיכו לקריירות מפוארות ומצליחות, חלקם נעלם מנוף העשייה המקומי לטובת פרויקטים אחרים וחיים יצירתיים מעבר לים, אבל כשהם נפגשים שוב, דבר מכל זה לא משנה: הגיטרה שוב מנסרת את הלילה, כמאמר הכותרת שכבר הפכה לקלישאה, והגלגל חוזר להסתובב.

    סביב רדינג 3 בתל אביב התכנס ביום ראשון קהל מבוגר יחסית, רובו מורכב מגברים, הרבה קרחות וחולצות טי-שירט שחורות. פה ושם היו גם כמה צעירים. כולם נכנסו לתוך אולם מלא. כדאי לתהות כיצד האיחודים של הלהקה מצליחים כל כך: נכון, מינימל קומפקט נחשבת ללהקה שעשתה את זה בחו"ל, אבל כמה חותם היא הותירה כאן בישראל? שיריה כמעט לא מושמעים, ולא מבוצעים גם בהופעות בקריירת הסולו של יוצאיה הפעילים כאן. עבור רוב הישראלים שלא חוו בזמן אמת את הלהקה, מינימל קומפקט היא בעיקר תחנה ראשונית בקריירות המפוארות יותר של פורטיס וסחרוף.

    יתרה מכך, המוזיקה של מינימל קומפקט נשמעת גם היום כל כך לא ישראלית, כל כך רחוקה מתל אביב ומירושלים. זאת להקה של מהגרים שדיברה בשפה בינלאומית ופעלה בארצות אחרות ובשפות זרות. ובמסגרת האיחוד, זו כבר אינה רק הגירה גיאוגרפית, זו גם הגירה בזמן: השירים של הלהקה כל כך שייכים לשנות ה-80, כל כך רחוקים מהמצב הנוכחי, שבחידוש שלהם יש משהו כמעט מיסטי, העלאה באוב של עבר רחוק ומסתורי.

    עוד בוואלה! NEWS

    סמי בירנבך בוחר את האלבומים שהשפיעו עליו

    לכתבה המלאה
    הדבר האמיתי כאן. מינימל קומפקט (צילום: אורית פניני)

    העניין המופלא הוא שזה בכל זאת עובד, יש ביקוש שרק גובר מאיחוד לאיחוד - ויותר מכך, מינימל קומפקט נכונה עדיין, נכונה תמיד. הסיאנס הזה, שהוא בעצם משהו בין הופעת חו"ל לבין מפגש מחזור עם קהל חדש, רק הולך ומשתכלל. איך שר סמי בירנבך באחד מלהיטי הלהקה? זה מין פרדוקס בתנועה. הפרדוקס הזה הוא רק חלק אחד ממה שהפך את הופעת האיחוד של הלהקה ליוצאת דופן.

    מינימל עלו אחרי עשר בלילה, מאוחר למדי, אבל בשעתיים שהם ניגנו הם הספיקו הרבה: 23 שירים בסך הכל, כולל כל הלהיטים (וללא אף שיר מקריירות הסולו של חברי הלהקה), בלי הרבה דיבורים בין לבין. לא היה צריך הרבה יותר: מהצלילים הראשונים של "Dedicated" שפתחו את ההופעה ועד לסופה מילא את האוויר רעש מופלא ונהדר, כאוס מנוהל של גיטרות וקלידים וכוח מניע שמתגייס רק לטובת מי שיודע להפעיל אותו. בשירים שקטים ובמעברים אינטנסיביים, הכל כבר היה ברור: לא צריך לחכות לאחד הבא, הדבר האמיתי כאן.

    חברי מינימל קומפקט יכולים היו, לו רצו בכך, להיעזר בחבורת נגנים שתקל עליהם את העבודה, להוסיף כלים ולבחור בעיבודים אקוסטיים, כדרכם של אמני רוק ותיקים - אך להוציא את יונתן דסקל שהצטרף על הקלידים וקולין ניומן (Wire) שהוא בעצם כבר חבר במינימל קומפקט לכל דבר ועניין, הם לא נזקקו לשום חיזוק. אפשר לזקוף את זה לחובתם, אבל לא הייתה כאן שום כוונה לתת קונצרט מדויק ונקי, אלא מופע חי שמשחזר את הסאונד של הלהקה מימיה הגדולים. אז כן, היו זיופים ופספוסים פה ושם, אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת: גם בעשור השביעי והשמיני לחייהם, חברי הלהקה התכוונו לתת בראש, והם עשו זאת.

    מינימום נוסטלגיה. מינימל קומפקט (צילום: אורית פניני)

    אחד היתרונות של להקה כל כך משופשפת, זה שהיא נותנת לכל חבריה לזרוח, וזה הורגש אתמול היטב. בירנבך ניצח על ההופעה רוב הזמן, וחגג ב-"Next One is Real"; שפיגל כישפה את הקהל ב-"Not Knowing", וממש לא רק בו; פורטיס, אחד שיודע שכל הטעם הוא ליהנות, השתולל עם הגיטרות מתחילת ההופעה, ודיבר בשם הלהקה ב"Holly Roller" - השיר החדש שלהם; עושה רושם שסחרוף נהנה לשוב לעמדה של נגן, ואפשר היה לראות את זה היטב ב-"Piece of Green" המצוין, שנוגן מהיר מהקצב של ההקלטה המקורית; ופרנקן, הצלע ההולנדית, נתן את האות לחגיגות כשפתח בריקודים עם שפיגל בסוף "Returning Wheel" - השיר שפתח את ההדרנים, על רקע תמונותיהם הישנות של חברי הלהקה משנות ה-80. זה היה הרגע היחיד בהופעה שבו הרשו לעצמם חברי הלהקה להתבוסס בקצת נוסטלגיה מהסוג שהקהל היה צמא לה, ולהקות מסוגה של מינימל קומפקט בזות לה (גם אם הן מתאחדות שוב ושוב). יש רק לקוות שזה לא היה מין רמז לכך שזו פרידה אחרונה.

    כל אחד מהרגעים האלה יכול היה להיחשב לשיא המופע, ועוד לא דיברנו על הסאונד המרהיב של "Inner Station" או על "Static Dancing" המדויק. אבל ההדרן השני טרף את הקלפים כששפיגל עלתה לשיר את "When I Go", כשכל הקהל שר יחד איתה. אחר כך הם באמת הלכו: עוד שני שירים, ג'אם שבו כולם מנגנים על התופים, עוד קצת מהרעש הנפלא הזה, ודי. וכשהנשמות שלנו גועשות מכל הקסם, מינימל קומפקט אמרה פעם נוספת להתראות, עד האיחוד הבא.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully