"לעזוב את נוורלנד", הדוקו על פשעיו המיניים של מייקל ג'קסון, טלטל רבים ורבות, ועל השחקנית הצרפתייה אדל האנל היתה לו השפעה גדולה במיוחד. בעקבות הצפייה בו, היא החליטה השבוע לחשוף לראשונה את מה שעברה בתחילת העשור הקודם.
אז, כילדה בחטיבת הביניים, היא עשתה את צעדיה המקצועיים הראשונים ב-"Les Diables", סרטו של כריסטופר רוג'יה, שיכהן לאחר מכן כנשיא שותף של אגודת הבמאים בצרפת. לדבריה באתר התחקירים המוביל מדיהפרט, הקולנוען תקף אותה מינית באופן שיטתי בזמן הצילומים וגם לאחריהם, כשהסרט הסתובב בפסטיבלים, כלומר כשהיתה בגילאים 15-12 והוא באמצע-שנות השלושים לחייו. לפי עדותה, הבמאי נהג בין השאר לגעת באזורים אינטימיים בגופה ולנשק את צווארה.
רוג'יה הכחיש את הטענות, אך האתר המהימן אישש אותם בעזרת שלל הוכחות: עדויות של אנשים שנחשפו למעשיו ושתקו בזמנו, כפי שלמרבה הצער היה נהוג, וגם מכתבי אהבה מטרידים ששלח לה והגיעו לידיהם של התחקירנים. "אני מספרת את זה עכשיו מסיבה אחת בלבד: לשבור את קשר השתיקה ואת כל הנורמות שמאפשרות לדברים כאלה לקרות", הצהירה השחקנית.
עדותה של האנל, אחת הכוכבות המוערכות בקולנוע הצרפתי של השנים האחרונות, מגיעה בתקופה בה תגובת הנגד ל-MeToo בעולם הקולנוע הצרפתי חזקה וחריפה במיוחד. כך, למשל, בחודש הקרוב ייצא בה בקול תרועה רמה "קצין ומרגל", סרטו הטרי של רומן פולנסקי, שהרקורד המפוקפק שלו לא מנע ממנו לשתף פעולה עם כמה מן המפיקים, המפיצים והשחקנים הבולטים במדינה, כולל למשל ז'אן דוז'רדן, זוכה האוסקר על "הארטיסט", שאף הכריז כי 'קמפיין ה- MeToo מעייף אותי".
רצה גם הגורל והסיפור הזה התפוצץ בסמוך לעליית סרטה הטרי לאקרנים בישראל. כחצי שנה לאחר שקטף את פרס התסריט בפסטיבל קאן, וכחודשיים לאחר שהופץ במולדתו, "דיוקן של נערה עולה באש" בכיכובה של האנל יעלה כאן בסוף השבוע, לאחר בכורות מקומיות במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים, בו כל הקרנותיו היו מלאות עד אפס מקום.
עוד לפני שחשפה את הסיפור האישי שלה, האנל שילבה את הקריירה המקצועית שלה עם פעילות למען שיוויון מגדרי, ובהמשך לכך, "דיוקן של נערה עולה באש" עוסק בסוגיות כמו פטריארכיה, מבט גברי ושחרור נשי. היא מגלמת בו אצילה החיה בצרפת של שלהי המאה ה-18, ואמה מייעדת אותה לנישואי תועלת כפויים עם גבר שאין לה בה שום עניין. במסגרת זו, האם מזמינה למקום ציירת כדי להכין דיוקן שלה שיגדיל את פוטנציאל החיתון שלה, אך עם הזמן מתפתח דווקא רומן בין האמנית למושא הציור שלה.
התוצאה התקבלה בקאן בתשואות רמות, ובצדק רב. יום לאחר הפרמיירה המוצלחת, אני פוגש בריביירה את במאית הסרט סלין סיאמה (הריאיון איתה יתפרסם כאן בשבוע הבא), וכמובן גם את האנל. השיחה איתן מתקיימת שעה קלה לפני הקרנת העיתונאים הראשונה של "היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, שאמור היה להיות אחד משיאי הפסטיבל, אבל האמת שבאותו רגע כבר ממש לא אכפת לי ממנו, מרוב ש"דיוקן של נערה עולה באש" הציף אותי ברגשות ובמחשבות. גם הקולנוענית והשחקנית נראות נרגשות, נפעמות מכל התגובות החמות שהן מקבלות. לאחר מכן, יש לציין, סרטן יוקרן גם בפסטיבל ניו יורק, ויוגדר בידי הביקורת האמריקאית כאחת מיצירות המופת הגדולות של השנה.
זו כבר הפעם הרביעית בה אני פוגש את האנל, שחקנית מצוינת ופורייה שהופיעה גם בלא מעט סרטים שהופצו בישראל, בהם "הנערה האלמונית" של האחים דארדן ו"120 פעימות בדקה", והשיחות עימה תמיד מאתגרות ומעניינות. את סיאמה היא מכירה מאז 2007, עת כיכבה בסרטה הראשון והמהולל, "חבצלות מים". השתיים גם הפכו לזוג, דבר שנחשף רק שש שנים לאחר מכן, כשהשחקנית זכתה בסזאר, האוסקר הצרפתי, והכריזה על הבמה "אני אוהבת אותך, סלין".
השתיים הספיקו להיפרד מאז, אבל הן עדיין עובדות יחד. "יש בינינו דיאלוג מתמשך, אנחנו מאוד חשובות האחת בקריירה של השנייה ומהבחינה הזו אנחנו דומות לציירת ולמודל שלה בסרט", אומרת על כך האנל בריאיון לוואלה! תרבות. "גם כשעבדנו בנפרד, ידענו שנעשה עוד סרט ביחד. המפגש עם סלין הוא החשוב בחיי, ולכן כמובן שהיה לי מאוד אכפת מהסרט הזה".
למעשה, כל הדמויות בסרט הן נשים, וכך גם כל הצוות שעשה אותו - הבמאית, השחקניות, המפיקה ורוב הצוות. עד כמה זה השפיע על העשייה?
"זה משפיע, כמובן, כי המבט הוא לא גברי. כל כך התרגלנו לכך שהמבט של המצלמה הוא של גבר שאנחנו כבר טועים לראות בו מבט נייטרלי, אבל הוא הכל חוץ מנייטרלי, הוא מבטא שליטה גברית. למה במאים כל כך אוהבים קלוז-אפים? זאת עוד דרך להביע שליטה, לכלוא דמות בתוך מסגרת מסוימת. הסרט הזה מציע נקודת מבט חדשה על היחסים בין אמן למוזה שלו. זה חשוב להציע נקודות מבט כאלה, כי בכל זאת אנחנו חמישים אחוז מהאוכלוסייה, אבל תמיד ייצגו אותנו לפי הדרך בה גברים מסתכלים בנשים".
גם המיניות בסרט שוברת את הקלישאות. כמעט אין כאן סצינות סקס, וגם המעט שיש, מוצגות בדרך אחרת מכפי שהתרגלנו אליה בסרטים שכאלה.
"כי הן לא לפי הפנטזיות הגבריות. זו הפעם הראשונה בה לא חששתי לראות סצינות סקס בסרט שהופעתי בו. הן נעשו בדיאלוג ובשיתוף פעולה מלאה, והן בעיקר עוררו בי רצון לצחוק, כי מבחינתי תשוקה היא לא משהו כבד, כפי שהיא בדרך כלל מוצגת בקולנוע, אלא משהו שמתחבר להומור, לקלילות, להנאה".
הסקס כאן מאוד שונה למשל מאשר ב"כחול הוא הצבע החם ביותר", סרט צרפתי מדובר נוסף שהוקרן בקאן ועסק ברומן לסבי.
"אני לא רוצה להגיד מה חשבתי על 'כחול הוא הצבע החם ביותר', ויש בו דברים מעניינים, אבל בהחלט לא הרגשתי נוח כשראיתי אותו. אגיד גם שבכל מקרה, בעיני הדבר הכי ארוטי זה לא הסקס עצמו, אלא כל מה שלפניו. השאלה איך ניגע בפעם הראשונה, היא הדבר הכי חושני שיש".
הסרט משחק עם הקונבנציות של הדרמה התקופתית וגם עם הציפיות שלנו, ואפשר למעשה לומר כי הוא בנוי משני חלקים, לפני שמתפתח משהו בין הגיבורות ואחרי. גם האנל מתייחסת לזה כך. "הדמות שלי בתנועה מתמדת. בחלק הראשון בניתי אותה בצורה מסתורית, בהשראת התיאטרון היפני", אומרת השחקנית. "היא עוטה מסיכה, שעם הזמן מתגלים בה סדקים. אנחנו מתחילים לראות את הבן אדם מאחורי המסיכה, את הרגשות שמאחורי ההדחקה, את הבן האדם שמאחורי האיפוק. היא נהיית ספונטנית, משוחררת".
לא נחשוף מה קורה ברגע השיא של הסרט, אבל את מחזיקה אותו על כתפייך והמצלמה מתמקדת בך במשך דקות ארוכות, מאוד. עד כמה זה היה מאתגר?
"מאוד. הרגשתי שאני מחזיקה מוט על הכתפיים וצריכה לשמור אותו ישר מבלי להפילו. זה היה מסובך גם מכל מיני סיבות טכניות שלא ניכנס אליהן, אבל זה לקח הרבה זמן למצוא את האיזון ולהבין איך אבטא בצורה מעודנת התפרצות של רגשות. זה היה אתגר מאוד גדול, אבל נהניתי ממנו כמובן".
נעמי מרלן, שמגלמת את הציירת, היא שחקנית הרבה פחות מנוסה ומוכרת ממך. איך היתה העבודה עימה?
"דווקא בגלל שהיא לא מוכרת כל כך, היא הביאה עמה מסתורין מרתק ומרענן, ומאוד אהבתי שאני לא יכולה לנחש מה יהיה הצעד הבא שלה. נהניתי בעיקר מהדיאלוגים בין הדמויות שלנו, שהיו כמו משחק טניס. הייתי צריכה לחכות בדריכות לראות איך היא תגיב, ואז לנסח במהירות את הריקושט שלי".
איך העבודה עם סלין? איך את משווה אותה לבמאים אחרים שעבדת איתם?
"מה שמיוחד בה, זה שדי במבט שלה כדי להעביר את מה שהיא רוצה ולהשיג אותו. אם כבר השאלה עלתה, אז אני חייבת להגיד שבאופן כללי, אני מאוד לא אוהבת את המילה 'בימוי שחקנים'. זה נשמע כמו 'אילוף סוסים'. אנחנו צריכים לשנות את השפה. מבחינתי, העבודה ביני לבמאי או במאית צריכה להיות פינג-פונג, דיאלוג, שיתוף פעולה, אחרת זה לא מעניין אותי".
חוץ מ"דיוקן של נערה עולה באש", האנל המשגשגת כיכבה בקאן עם שני סרטים נוספים. אחד מהם, "עור צבי", יוקרן בהמשך החודש בישראל במסגרת פסטיבל הקומדיות הצרפתי. "איך אני מרגישה עם זה שיש לי כל כך הרבה סרטים בפסטיבל? אתמול הייתי בהנג-אובר, כי שלשום חגגנו כל הלילה, אבל היום אני בסדר", היא אומרת בחיוך.
ב"עור צבי" את מגלמת עורכת סרטים. מעניין אותך לעבוד גם מאחורי המצלמה?
"אני חושבת שגם בתור שחקנית, את סוג של במאית, וזה בידיים שלך איזו השפעה תהיה לך על הסרט. אפשר לשחק עם זה. אז אני לא חושבת שאעבור מאחורי המצלמה, אבל אני כן רוצה להמשיך לחקור איך אני יכולה לעשות עבודת בימוי מתוך העמדה שלי כשחקנית".