כבר כמה שנים שטל רמון מנסה לפלס לו דרך כאמן. לאמנים מתחילים קשה לפרוץ את המחסומים של תחילת הקריירה ולצאת מהאלמוניות. לרמון יש צל אחר מעליו, חותמת שקשה מאוד לנער: הוא הבן של אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון שנהרג בהתרסקות המעבורת קולומביה, ושל רונה רמון, כלת פרס ישראל שהלכה לעולמה בשנה שעברה. אחיו הבכור, אסף, נהרג בעצמו בתאונה אווירית. מותם של השלושה נחווה כטרגדיה לאומית. המטען והייחוס עשויים להכביד על אמן שמנסה למצוא קהל וקול עצמאי ואישי, ולזכות ביחס בהתאם.
כמבקר מוזיקה ראיתי גם אני עד כמה קשה לשפוט יצירה כמו זאת של רמון. קשה להקשיב לשירים כמו "המראה, נחיתה" ולשפוט אותם כאילו היו נקיים מהקשר. הם לא. זה לא הוגן שרמון נאלץ לעבור את מה שעבר, וזה גם, להבדיל, לא הוגן כלפיו להתייחס ליצירה שלו אך ורק באור הזה.
הסרט ששודר בקשת אמש, "עוד לא נגמר - סיפורו של טל רמון", עשוי מחומרים שכל יוצר תיעודי היה שמח לשים עליהם יד: סיפור לאומי מטלטל, גישה מקרוב לארכיון אישי ומשפחתי וליווי של תהליך יצירתי. יוצר הסרט, אדיר חרובי, היה צריך לשאול את עצמו גם הוא איך הוא רואה את רמון: אמן מעניין עם סיפור רקע עוצמתי, או דמות משנית בסיפור לאומי, שבמקרה גם עלתה על במה. למרבה הצער, הוא בחר באפשרות השנייה.
הסרט מציג את רמון באולפן ומשמיע חלק משיריו, אך הפוקוס שלו לא אמנותי ולא מוזיקלי, וחרובי מתקשה להגיד על היצירה שלו דבר מה מעבר למובן מאליו. במקום זאת, מרבית הסרט מוקדשת לתיאוריו של רמון הנוגעים לנקודת מבטו של רמון בנוגע לאירועים שזעזעו את עולמו וגרמו למדינה שלמה להתייפח. מסקרן? בוודאי. אך בתוך זה נותר ליצירה של המוזיקאי, ובעצם בכלל לדמותו של רמון עצמו, מקום די מצומצם.
לא רק מבחינה מהותית, גם מבחינה טלוויזיונית הסרט לא מצליח לסחוף בשל אותן הבחירות. נקודת המוצא הייתה שהסיפורים מוכרים ומדברים בעד עצמם. ככלל, במאי הסרט נמנע מלהתערב בו כקול חיצוני, קריין או מספר, ונותן לרמון ולמעט מאוד מרואיינים נוספים לתאר את הדברים (למרבה הצער זאת תופעה נפוצה בקולנוע התיעודי על מוזיקה בישראל). התוצאה חסרה מאוד, ולא מצליחה להקיף ממספיק זוויות הן את סיפור הרקע, והן את דמותו של רמון עצמו. חבריו או אחיו אינם מתראיינים בסרט. לבד מאבנר חודורוב, חבר המשפחה, גם מוזיקאים נוספים לא מתראיינים בו. כך, דרכו של רמון כיוצר נבלעת לה בין אסונותיו, ושוב נמנע ממנו להישמע בזכות עצמו. הפרדוקס הזה יצר מצד אחד סרט תדמיתי שלא מאתגר את הגיבור שלו, אבל גם מונע ממנו לפרוח כדמות מעניינת בפני עצמה שמצדיקה את הזרקור שהוטל עליה.
סיפורה של משפחת רמון נוגע בכל ישראלי. הנקודות שבהן "עוד לא נגמר" עוצמתי מרגשות מהסיבה הזאת, ובגללה בלבד. אבל הוא גם גרוע מאוד כדוקו אמנותי-מוזיקלי, שאמור לחפש את הכוחות שמאחורי היצירה ולבחון אותם. קשת הרוויחה אולי את הדמעות של הצופים, אבל אנחנו הפסדנו סרט אמיץ יותר שיכול היה להיעשות על סיפור כה חזק.