"כשהייתי צעיר, היה נדמה לי שהחיים כל כך נפלאים. מופלאים. יפים. קסומים", כך נפתח "The Logical Song" של להקת סופרטראמפ הבריטית. הפתיחה האופטימית מתחלפת מהר במכת מציאות קרה, כאשר גיבור השיר מתאר את השינוי הגדול שקרה לו כש"שלחו אותו משם כדי ללמוד איך להיות הגיוני. אחראי. מעשי". השיר הזה, שהפך לאחד מהמאסטרפיסים המוזיקליים הגדולים של סוף הסבנטיז, הוא סיפורו האוטוביוגרפי של רוג'ר הודג'סון, שמתאר את חוויותיו כילד שנעקר מביתו באוקספורד והוצב בפנימייה לבנים בלבד. באחת מהחופשות מבית הספר, כשהיה בן 12, הוריו התגרשו. רגע לפני שנאלץ לחזור לפנימייה אביו הביא לו במתנה את הגיטרה שלו. זאת הפעם האחרונה שהוא יראה את אביו למשך יותר מעשור, אבל המתנה הזאת תשנה לו את החיים.
פול מקרטני, אחד שמבין בלהיטים, טען בזמן אמת שמדובר בשיר הטוב של השנה. ובכל זאת, למרות שהוא הפך ללהיט גדול ברחבי העולם, "The Logical Song" כבש את פסגת מצעד הפזמונים רק בשתי מדינות - קנדה וישראל. למעשה, השיר ששמו תורגם בעיוות פרובינציאלי טיפוסי ל"שיר הגיוני" בתחנות הרדיו המקומיות, נבחר לשיר השנה של 1979 במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג'. סגנו במצעד, שהגיע למקום השני, היה "Breakfast In America", שיר הנושא מתוך האלבום המצליח של סופרטארמפ מאותו שנה. הלהקה עצמה זכתה בתואר להקת השנה. אז נכון, עברו 40 שנה, אבל קצת מוזר היה אתמול להגיע להיכל הספורט ביד אליהו ולגלות שכל כך מעט ישראלים זוכרים להודג'סון חסד נעורים.
רק 4,000 איש הטריחו את עצמם למופע של הבריטי החביב, שהגיע לישראל חמוש בכל הלהיטים הגדולים שכתב, כמו גם עם להקה מצוינת ומצב רוח מרומם. כל היציע העליון של ההיכל אפילו לא נפתח ונשאר שומם לחלוטין. עברו שמונה חודשים מאז שנפתחה מכירת הכרטיסים למופע, והדעת מתקשה להבין איך בזמן הזה ההפקה לא הצליחה לפוצץ את ההיכל במעריצי "סופרטראמפ" או סתם חובבי מוזיקת רוק איכותית מהסבנטיז. בטוח יש יותר מ-4,000 ישראלים כאלה. הרבה יותר. מפיקים חלקלקים מצליחים לסגור אולמות להופעות הרבה פחות מוצלחות, של אמנים הרבה פחות מצליחים, ולעתים אפילו של להקות קאברים. איך זה שאגדה חיה כמו הודג'סון לא מצליח למלא את יד אליהו? מדובר בפספוס של ממש, בעיקר לאלה שהחמיצו את ההופעה, שהייתה הרבה מעבר למנת נוסטלגיה.
הודג'סון בן ה-69 עלה לבמה הצנועה יחד עם להקתו הצנועה וחליפתו הלבנה והצנועה. למרות שהאולם היה ריק למחצה, הוא נראה נרגש מכמות האנשים שכן הגיעה, ולא הפסיק להחמיא לקהל הישראלי. "אני מקווה שאני אצליח לגעת לכם בלב כמו שאתם נגעתם בלב שלי", הוא אמר בקולו המלטף לקהל, תוך כדי שהוא הבטיח שזה לא יהיה הביקור האחרון שלו אצלנו. זו לא הייתה צניעות מזויפת.
ההופעה נפתחה ב-"Take The Long Way Home" מאותו אלבום נהדר מ-1979, משם הודג'סון המשיך ל-"School" הגאוני מאלבום הפריצה של הלהקה "פשע המאה", שהגיע אחרי שני אלבומים כושלים ופירוק והרכבה מחדש של הלהקה. השיר השלישי במופע כבר היה "Breakfast in America" עצמו, שזכה לגרסה מעט ארוכה יותר מהמקור. מעטים האמנים שמחזיקים ברזומה שלושה שירים כל כך קאנוניים, והודג'סון "בזבז" את שלושתם כבר עם פתיחת המופע. איזו פריבילגיה נהדרת.
בהמשך צלל הודג'סון לעומק הרפרטואר האישי שלו בלהקה, כאשר לצער המעריצים הוותיקים הוא נמנע מלבצע שירים שלא הוא כתב, כך למשל הלהיט הגדול "Goodbye Stranger" (מקום 20 באותו מצעד שנתי של 1979) נשאר בחוץ. בנוסף, הלהיט גדול "Babaji" שהוא כן כתב מצא את עצמו משום מה מחוץ לסטליסט, אולי בגלל הקושי הלוגיסטי של לבצע שיר מורכב שכזה בהופעה חיה.
ובכל מקרה קצת קטנוני להתייחס לשירים שלא בוצעו, כאשר 18 השירים שהודג'סון ביצע בוצעו בצורה מופתית. בצורה כמעט בלתי נתפסת, קולו הנדיר הצליח לשמור על צלילות גם כשהוא מתקרב לעשור השמיני של חייו - והלהקה שמקיפה אותו נותנת לו בדיוק את המעטפת שהוא צריך כדי לשחזר את הצלילים הייחודיים של הלהקה המצליחה, איתה הוא בחר לבלות רק 14 שנה. ההרמוניות המדויקות שהיו להודג'סון עם ריק דיוויס, שותפו ללהקה, שוחזרו במדויק יחד עם מייקל גיגן, מי שמתפקד בהופעה כחטיבת כלי נשיפה של איש אחד, בנוסף לתפקידו כקלידן וזמר ליווי. האחרון גנב את ההצגה לא פעם כשביצע בהצלחה על כלי נשיפה את הסולואים המפורסמים של ג'ון הליוול, הסקספוניסט המקורי של סופרטראמפ, והאמת היא שלא פעם נראה שהוא עולה על המקור. מחיאות הכפיים הסוערות שהוא קיבל בכל פעם מחדש היו מהמוצדקות שההיכל ביד אליהו ראה בערך מאז שדיוויד בלאט אימן לאחרונה את מכבי תל אביב.
הודג'סון הילך קסם על הקהל, ונראה כמי שבאמת נהנה לבצע את השירים שאת חלקם הוא כתב לפני 50 שנה. בענווה שלא נהוג לראות אצל אמנים עם קריירה כל כך מצליחה, הוא אמר שהוא רוצה להכיר כל אחד ואחת בקהל. כשזיהה ילדה קטנה בקהל עומדת על כתפי אביה, הוא התחיל לשיר ישירות אליה, תוך כדי שהוא מגלה חשש לבריאותה וציין בפני אביה שהיא מכסה את אוזניה. לא ניתן היה לזהות טיפה של שחיקה בזמר הוותיק, כפי שגם היום הלהיטים הגדולים כמו "Give A Little Bit" ו-"It's Raining Again" שחתמו את ההופעה נשמעים עדיין רעננים ומקוריים. בסיום ההופעה הג'נטלמן הבריטי נשאר על הבמה דקות ארוכות ולחץ את ידי השורות הראשונות. נראה שהוא לא רוצה לעזוב, וההבטחה שלו לשוב לישראל הייתה אותנטית. הלוואי שזה יקרה, והלוואי שבפעם הבאה האולם גם יהיה מלא.